עא 3024/10 ג'ק ויינר נ' גבריאל מויאל (עליון, א' חיות, ח' מלצר, ע' פוגלמן) 02/04/2013

קראו את פסק הדין בהא על מנת להרחיב בנושא חלוקת אחריות בנזיקין

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3024/10 ע"א 3103/10 ע"א 3412/10 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט ע' פוגלמן המערערים בע"א 3024/10: 1. ג'ק ויינר 2. גרטה שלטון (לבית הלר) 3. וולטר אופנהיימר 4. לינדה קרישר (אופנהיימר) 5. דוד אופנהיימר

נ ג ד המשיבים בע"א 3024/10: 1. גבריאל מויאל 2. צבי יוחנן הלר 3. אסתר מויאל המערערת בע"א 3103/10: 1. אסתר מויאל נ ג ד המשיבים בע"א 3103/10: 1. ג'ק ויינר 2. גרטה שלטון (לבית הלר) 3. וולטר אופנהיימר 4. לינדה קרישר (אופנהיימר) 5. דוד אופנהיימר

המערער בע"א 3412/10: 1. צבי יוחנן הלר נ ג ד המשיבים בע"א 3412/10: 1. ג'ק ויינר 2. גרטה שלטון (לבית הלר) 3. וולטר אופנהיימר 4. לינדה קרישר (אופנהיימר) 5. דוד אופנהיימר 6. זדנקה הלר 7. דני הלר 8. בדריך הלר 9. עזבון המנוח ארנסט הלר ז"ל 10. אריקה הלר ז"ל 11. אסתר מויאל 12. גבריאל מויאל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 25.2.2010 בת"א 278/04 שניתן על-ידי כב' השופט מ' רניאל תאריך הישיבה: י' באייר התשע"ב (2.5.2012) בשם המערערים בע"א 3024/10; המשיבים בע"א 3103/10; והמשיבים 5-1 בע"א 3412/10: עו"ד גד ויסקינד בשם המשיבים 1 ו-3 בע"א 3024/10; המערערת בע"א 3103/10; והמשיבים 12-11 בע"א 3412/10:עו"ד סלים רשאד בשם המשיב 2 בע"א 3024/10; והמערער בע"א 3412/10: עו"ד נחום פישהנדלר

פסק-דין

השופטת א' חיות:

לפנינו שלושה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' רניאל) מיום 25.2.2010, לפיו חויבו אסתר מויאל (המערערת בע"א 3103/10 ולהלן: אסתר) ואחיה, צבי יוחנן הלר (המערער בע"א 3412/10 ולהלן: צבי) לשלם למערערים בע"א 3024/10 (להלן: התובעים) סכומים שונים, כמי שנטלו חלק בעוולות שביצע אביהם המנוח ארנסט הלר (להלן: ארנסט) כלפי התובעים בנוגע לכספים שהתקבלו ממכירת נכסים של בני משפחה אשר נספו בשואה. התביעה ככל שהופנתה נגד בעלה של אסתר, גבריאל מויאל (המשיב 1 בע"א 3024/10 ולהלן: גבריאל) נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי.

ערעוריהם של אסתר וצבי נסובו על חיובם בדין וערעור התובעים נסוב על דחיית התביעה נגד גבריאל.

עיקרי העובדות הצריכים לעניין

1. ביום 26.3.1993 נחתם בגרמניה הסכם בין ארנסט ובין ה-Conference on Jewish Material Claims against Germany Inc. (המועצה לתביעות חומריות של יהודים נגד גרמניה ולהלן: JCC), המתייחס לשני נכסי מקרקעין בעיר דרזדן, האחד ב-אלונשטרסה 53 שהיה בבעלות אוטו הלר, דודו של ארנסט, והאחר ב-שבניצרשטרסה 49, שהיה בבעלות אנני קונירש, בת דודו של ארנסט (להלן: הנכסים). אוטו הלר ואנני קונירש נספו בשואה ועוד קודם לכן, הוחרמו שני הנכסים על-ידי שלטונות גרמניה. ברקע ההסכם האמור שנחתם בין ארנסט ל-JCC (להלן: ההסכם הראשון) עמדו שתי תביעות שהגיש ארנסט והגישה ה-JCC נגד שלטונות גרמניה להשבת נכסים אלה. ארנסט התחייב במסגרת ההסכם הראשון למשוך את תביעתו ובתמורה הסכימה ה-JCC להעביר לו 80% מן הסכומים שיתקבלו אצלה בגין מכירת הנכסים.

בראש ההסכם הראשון צוין כי ארנסט הלר מתקשר בהסכם גם כבא-כוחה של זדנקה הלרובה, אלמנת אחיו בדריך-פריץ, ובסעיף 5 להסכם הראשון (בנוסחו המתורגם) נכתב כך:

"מר הלר הגיש, להוכחת זכויות הירושה שלו, מסמכים שונים ומועצת התביעות (Claims Conference) קיבלה מסמכים אלה לידיעתה. מתוך מסמכים אלה ניתן להסיק, שאפשר להניח, ברמת ביטחון גבוהה, שהגב' אני קונירש (Anny Konirsch) לבית הלר (Heller) נפטרה כתוצאה מצעדי הרדיפה של הנציונל-סוציאליסטים. מר הלר (Heller) מצהיר שהיא נפטרה כשאין לה ילדים. גם אחיו, מר בדריך הלר (Bedrich Heller) נפטר. במצב עניינים זה, נשארים מר הלר (Heller) וגיסתו זדנקה הלרובה (Zdenka Hellerova) היורשים החוקיים של אוטו הלר (Otto Heller). אך, מאחר וחסרות תעודות הפטירה הנדרשות, מקבל מר הלר (Heller) על עצמו את ההתחייבות לפצות את היורשים הנוספים העלולים להופיע, מתוך הכנסת המכירה אותה הוא קיבל לידיו בהתאם להסכם שלפנינו".

על-פי ההסכם הראשון קיבל ארנסט לידיו בין התאריכים 14.12.1993 ל-17.6.1994 סך של למעלה ממיליון מארקים גרמנים.

2. ארנסט הלך לעולמו בתחילת שנת 1996 וכשנתיים לאחר מכן, ביום 20.10.1997, נערך הסכם נוסף בין ה-JCC מצד אחד ובין אלמנתו אריקה הלר, וכן זדנקה הלרובה אלמנתו של בדריך-פריץ (אחיו של ארנסט) ושני בניה - בדריך וזדנק, מצד שני, אשר הוגדרו כולם בהסכם כ"יורשי הלר". בפועל חתמו על ההסכם בשם "יורשי הלר" אריקה הלר ועו"ד שמעון צח (להלן: ההסכם השני) והוא התייחס לנכסים אחרים של משפחת הלר, שנתבעו מידי שלטונות גרמניה. במסגרת ההסכם השני הוסכם כי "יורשי הלר" ימשכו את התביעות שהוגשו מטעמם בקשר עם אותם נכסים ובתמורה תעביר להם ה-JCC אחוזים (המשתנים מנכס לנכס כמפורט בהסכם), מתוך הסכומים שיתקבלו אצלה עבור מכירתם. יצוין כבר עתה כי ההסכם השני אינו עומד במוקד ההליכים דנן אך לאמור בו, כפי שיפורט להלן, יש חשיבות לצורך קביעת ממצאים באשר לעובדות שהיו ידועות לאסתר ולגבריאל במועדים הרלוונטיים לעילות שעליהן התבססה התביעה נגדם.

סעיפים 3 עד 6 להסכם השני כוללים פירוט של "עץ המשפחה" ושל סדר הירושה במשפחת הלר. תיאור המשפחה בסעיפי ההסכם תחילתו בבני הזוג היינריך ויוספה הלר, אשר הולידו ארבעה בנים - אמיל, ריכרד, אוטו ורוברט. אמיל נישא לאולגה ונולדו להם שתי בנות - גרטרוד שטיינר ואנני קונירש. ריכרד הלר נישא לאלזה ונולדו להם שלושה בנים - ארנסט, בדריך-פריץ ואוסקר. אוטו נישא לפלורה ונולדו להם שתי בנות - פריידה-בדרישקה יינר וגרטה שלטון. רוברט נישא למריה אך הוא נפטר עוד בשנת 1929 ולא נולדו להם ילדים. אשר לסדר הירושה צוין בהסכם השני לגבי אמיל הלר כי ביתו גרטרוד לא שרדה את השואה ומועד פטירתה המשוער הוא אפריל 1942. יורשיה על-פי הנתונים וההוכחות שברקע ההסכם הם הוריה, אמיל ואולגה הלר, שאף הם לא שרדו את השואה ומועד פטירתם המשוער הוא אפריל 1943 (אמיל) ויולי 1942 (אולגה). על כן, היורשת הבלעדית שלהם, על-פי המצוין בהסכם, הייתה בתם אנני קונירש שהמועד המשוער של פטירתה הוא 8.5.1945. אנני קונירש לא העמידה צאצאים ועל כן, כך צוין בהסכם, ירשו אותה דודיה - ריכרד ואוטו הלר. ריכרד הלר שרד את השואה ונפטר בשנת 1963. מבין שלושת בניו אוסקר לא שרד את השואה והלך לעולמו בשנת 1943 מבלי שנישא ומבלי שהעמיד צאצאים. שני הבנים האחרים, ארנסט ובדריך-פריץ שרדו את השואה. ארנסט נישא כאמור לאריקה ונולדו להם שני ילדים, אסתר וצבי. בני הזוג השתקעו בישראל. בדריך-פריץ נישא לזדנקה ונולדו להם שני ילדים בדריך וזדנק (דני). בני הזוג השתקעו בצ'כיה.

ההסכם השני נערך כזכור באוקטובר 1997, לאחר פטירתם של ארנסט ובדריך-פריץ, והאלמנות אריקה וזדנקה וכן שני ילדי בדריך-פריץ כונו בהסכם "יורשי הלר", אף שמדובר למעשה ביורשי ריכרד הלר בלבד. אשר לאוטו הלר צוין בהסכם השני כי הוא נישא לפלורה ושניהם לא שרדו את השואה (אוטו הוכרז כנפטר בפברואר 1943). שתי בנותיו - פריידה-בדרישקה וגרטה - שרדו את השואה והתגוררו "לפחות בחודש אוגוסט, 1946 באמריקה" (סעיף 3 להסכם השני). עוד צוין בהסכם כי "אפשר להניח שהירושה של אוטו ופלורה הלר [...] עברה לבנותיהן בתור יורשים" (סעיף 5). יחד עם זאת, צוין בהסכם כי מאחר שבנותיו של אוטו הלר לא הגישו תביעות להשבת הנכסים, באה ה-JCC בנעליהן והצדדים הסכימו "לא לבצע כל הליכים לגילוי זכאים משפטיים נוספים העלולים להיות בחיים" (סעיף 11). כמו כן הצהירה ה-JCC באותו סעיף כי היא פוטרת את "יורשי הלר", כהגדרתם בהסכם, מכל תביעות של יורשי אוטו הלר העלולים להתייצב באיחור לגבי הנכסים הכלולים בהסכם השני. זוהי ככל הנראה הסיבה שצאצאיו של אוטו הלר אשר היו זכאים על-פי סדר הירושה לחלקים בנכסים נשוא ההסכם השני, הגיעו בעניין זה להסכם פשרה עם ה-JCC. הסכם זה לא הוצג במסגרת ההליכים דנן. במאמר מוסגר יצוין כי ככל הנראה הושגה הסכמה בין צאצאי אוטו הלר ובין ה-JCC גם בכל הנוגע לזכויותיהם בנכסים נשוא ההסכם הראשון. פרטיה של הסכמה זו אף הם לא הוצגו במסגרת ההליכים דנן, אך צוין כי היא נוגעת לחלק שקיבלה ה-JCC מתוך מכירת אותם נכסים (20%).

3. עץ המשפחה המתואר בהסכם השני הולך ומסתעף, ככל שמדובר בצאצאי האחים ריכרד ואוטו הלר. הואיל והסתעפות ענפי המשפחה המתייחסת לילדי האחים ריכרד ואוטו הלר מתוארת בהסכם השני רק בחלקה, והואיל ודמויות הנוטלות חלק מרכזי בהתרחשויות נשוא התביעה דנן לא תוארו בו, נוסיף ונפרטן עתה למען בהירות הדיון:

בענף בניו של ריכרד הלר:

לארנסט, בנו ויורשו של ריכרד, ולאריקה אשתו נולדו כאמור שני ילדים: צבי ואסתר. אסתר נישאה לגבריאל מויאל (צבי, אסתר וגבריאל יכונו להלן יחד: הנתבעים).

לבדריך-פריץ, בנו ויורשו של ריכרד, ולאשתו זדנקה נולדו כאמור שני ילדים: בדריך הלר וזדנק (דני) הלר (פלג זה של המשפחה יכונה להלן: היורשים הצ'כים).

בענף בנותיו של אוטו הלר:

פריידה, ביתו של אוטו, שרדה את השואה ונישאה בארה"ב לארתור ויינר. לבני הזוג נולדו שני ילדים: ג'ק ורות. רות נישאה לוולטר אופנהיימר ולהם נולדו שני ילדים: לינדה ודוד.

גרטה, ביתו השנייה של אוטו, שרדה אף היא את השואה, נישאה בארה"ב ונולד לה בן אחד: רוברט שלטון.

פלג זה של המשפחה, המורכב מצאצאיו של אוטו הלר, יכונה להלן: היורשים האמריקאים. גרטה, ג'ק, וולטר, לינדה ודוד, המשתייכים לפלג זה, הם התובעים בהליך דנן (להלן: התובעים).

4. במסגרת הליכי ביניים שהתנהלו בפניו קבע בית המשפט קמא את מבנה אילן היוחסין ואת סדר הירושה כמתואר לעיל (ראו החלטותיו מיום 22.8.2007 ומיום 25.12.2007) ולהקלת ההתמצאות אף פירט בפסק הדין תרשים מתאים של אילן היוחסין. עובדות אלה אינן שנויות עוד במחלוקת של ממש בין הצדדים, וראינו לשוב ולהציגן במבנה של אילן יוחסין גם במסגרת פסק הדין בערעור, תוך הוספת פרטים מסוימים:

היינריך ויוספה הלר

אמיל הלר רוברט הלר ריכרד הלר אוטו הלר

(נספה בשואה) (נפטר ב-1929 ללא צאצאים) (שרד את השואה ונפטר ב-1963) (נספה בשואה)

גרטרוד אנני ארנסט בדריך-פריץ אוסקר פריידה גרטה

שטיינר קונירש (נישא לאריקה (נישא לזדנקה (נספה בשואה ויינר שלטון

(נספו בשואה שרד את השואה שרד את השואה ללא צאצאים) (שרדו את השואה נישאו

ללא צאצאים) נפטר ב-1996) נפטר ב-1981) בארה"ב. פריידה נפטרה

ב-1985)

צבי אסתר בדריך זדנק רות ג'ק רוברט

(דני)

5. טרם שנפנה לפרט את התביעה בהליך דנן שהגישו היורשים האמריקאים בשנת 2004, נקדים ונספר כי ארבע שנים קודם לכן בשנת 2000 הגישו גם היורשים הצ'כים (זדנקה, בדריך ודני) תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת (ת"א 1135/00) נגד אריקה ונגד עיזבונו של ארנסט (להלן: תביעת נצרת). בתביעתם טענו היורשים הצ'כים כי הם ייפו את כוחם של ארנסט ושל אריקה לטפל בהשבת הרכוש המשפחתי; כי בעקבות שני ההסכמים שנערכו עם ה-JCC קיבלו ארנסט ואריקה לידיהם סכומים נכבדים; וכי חרף זכאותם של היורשים הצ'כים למחצית מאותם סכומים, ארנסט ואריקה הסתירו מהם את הכספים ולא העבירו להם את חלקם. אריקה, בשמה ובשם עיזבונו של ארנסט כיורשת היחידה שלו, הודתה במסגרת תביעת נצרת כי ארנסט הוא אכן זה שחתם על ההסכם הראשון בשמו ובשם היורשים הצ'כים וכי היא (יחד עם עו"ד צח) חתמה על ההסכם השני בשמה ובשם היורשים הצ'כים. עוד הודתה אריקה במסגרת תביעת נצרת כי הסכומים מתוקף שני ההסכמים אכן שולמו לידי ארנסט ולידיה, בהתאמה, וכי הם לא העבירו ליורשים הצ'כים את חלקם מתוך סכומים אלה משום שהיה צורך לנכות מהם הוצאות רבות שהוציאו. עוד נטען על-ידי אריקה במסגרת תביעת נצרת כי קיים פלג של יורשים אמריקאים שזכאי אף הוא לנתח מן הכספים וגם מטעם זה אין להורות על העברת מחצית מן הסכומים ליורשים הצ'כים כתביעתם.

בפסק דינו מיום 10.9.2002 קבע בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת נ' אפל-דנון) כי ארנסט ואריקה, בהתאמה, פעלו כשלוחים של היורשים הצ'כים בעריכת כל אחד מן ההסכמים עם ה-JCC וכי הם "הפרו כלפיהם באופן חמור את חובת הנאמנות, לרבות חובת הגילוי ופעלו כלפיהם בחוסר תום לב". בית המשפט דחה את טענות ההגנה שהעלתה אריקה בהקשר זה וקבע כי עליה לשלם ליורשים הצ'כים מחצית מן הסכומים שהתקבלו על-ידי ארנסט ועל-ידה מתוקף ההסכמים עם ה-JCC. בכל הנוגע לאותו חלק מהכספים אשר לטענת אריקה מגיע ליורשים האמריקאים ציין בית המשפט המחוזי בנצרת כי:

"העובדה שהנתבעים [אריקה בעצמה וכיורשת של ארנסט] לא שילמו מאומה לאמריקאים, למרות שכבר שנים ידוע להם על אפשרות קיומם של יורשים בארה"ב, מעידה על כך שאין בכוונתם לשלם להם גם בעתיד.

מכל מקום, יהיה זה מנוגד לשכל הישר לאפשר לנתבעים להעביר מכספי התובעים את חלקם של היורשים האמריקאים לאחר שהללו העלימו והשתמשו בכספי התובעים שקיבלו עבורם בנאמנות במשך שנים רבות, ולאחר שנודע דבר המעילה, נקטו בכל הצעדים האפשריים כדי להבריח את כספי הפיצויים מחשבונות הבנקים. הסכנה שאם הכסף ישאר בידי הנתבעים הוא לא ישולם לעולם לאמריקאים היא מוחשית ואמיתית כשם שלא שולם לתובעים עד כה".

פסק הדין אשר ניתן בבית המשפט המחוזי בנצרת בתביעת היורשים הצ'כים יקרא להלן: פסק-הדין בתביעת נצרת.

למען שלמות התמונה ראוי להוסיף ולציין כי בשנת 2001 עתרו התובעים בהליך שבפנינו, המשתייכים כאמור לפלג היורשים האמריקאי, לעיכוב ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי בנצרת על מנת שיוכלו להצטרף אליו אך בקשתם זו נדחתה ומשכך הוגשה על-ידם בשנת 2004 בבית המשפט המחוזי בחיפה התביעה אשר פסק הדין שניתן בה הוא נושא הערעור דנן.

6. התביעה בבית המשפט המחוזי בחיפה הופנתה נגד היורשים הצ'כים - זדנקה, בדריך וזדנק (דני), נגד עזבון ארנסט ונגד אריקה, צבי, אסתר ובעלה גבריאל וכן נגד עו"ד שמעון צח ועו"ד שמואל לביא אשר ייצג את היורשים הצ'כים בתביעת בנצרת. ביום 29.2.2004 וביום 3.3.2004 ניתנו פסקי דין חלקיים, בהסכמה, נגד אריקה ונגד עיזבונו של ארנסט, בהם חויבה אריקה, בעצמה וכיורשת יחידה של ארנסט, לשלם לתובעים סך של 4,650,000 ש"ח. כמו כן ניתן ביום 25.5.2006 תוקף של פסק דין חלקי להסכם פשרה שהושג בין התובעים ובין עו"ד שמואל לביא. בהתאם נמחקה לבקשת התובעים ביום 10.1.2008 התביעה נגד היורשים הצ'כים וביום 17.1.2008 נדחתה בהסכמה התביעה נגד עו"ד צח. מאותו שלב ואילך נמשך, אפוא, ההליך נגד צבי, אסתר וגבריאל וממילא נוגע פסק הדין נושא הערעור לנתבעים אלה בלבד.

התביעה התמקדה כאמור בכספים שקיבל ארנסט מתוקף ההסכם הראשון והתובעים טענו כי ארנסט קיבל לידיו את הכספים על-פי אותו הסכם אך לא העביר להם סכום כלשהו מתוכם. זאת למרות שמדובר בכספים שהיוו 80% מתמורת המכירה שהתקבלה עבור שני נכסים בדרזדן שהוחרמו על-ידי שלטונות גרמניה הנאצית, האחד היה טרם ההחרמה בבעלות אנני קונירש (שיורשיה, כזכור, היו האחים ריכרד ואוטו הלר), והשני היה טרם ההחרמה בבעלות אוטו הלר (שהיורשים האמריקאים הם, כזכור, צאצאיו). על כן לטענת התובעים הם זכאים למחצית מן הכספים שהתקבלו עבור הנכס שהיה בבעלות אנני ולמלוא הכספים שהתקבלו עבור הנכס שהיה בבעלות אוטו. התובעים ביססו את תביעתם, בין היתר, על עילות של גזל, תרמית, הפרת נאמנות קונסטרוקטיבית, עשיית עושר ולא במשפט, הפר חובה חקוקה ורשלנות זדונית. התובעים הוסיפו וטענו כי יש לאמץ ולהחיל כמעשה בית דין את כל הממצאים, הקביעות והעילות אשר נדונו והוכרו בפסק-הדין בתביעת נצרת גם לצורך התיק דנן וזאת לא רק נגד אריקה כמי שהייתה נתבעת שם אלא גם נגד צבי, אסתר וגבריאל כמי שהיו מעורבים וקרובים לאותו הליך. לחלופין טענו התובעים כי יש להטיל אחריות על צבי, אסתר וגבריאל כשותפים וכמעורבים באופן פעיל במעשי המרמה וההסתרה ולמצער כמי שידעו על המעשים וכמי שעצמו עיניהם ואישרו אותם. בהקשר זה הפנו התובעים אל סעיף 12 של פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין או הפקודה) המרחיב את האחריות הנזיקית בגין עוולות שבוצעו גם על מי "המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשר אותם...".

פסק דינו של בית המשפט קמא

7. בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל את התביעה במלואה ככל שהיא מתייחסת לאסתר ולצבי, ילדיהם של ארנסט ואריקה, ודחה אותה ככל שהיא מתייחסת לגבריאל, בעלה של אסתר. בפסק דינו מיום 25.2.2010 קבע בית המשפט כי ארנסט ביצע, כמעוול עיקרי, עוולות של הפר חובה חקוקה ושל רשלנות בציינו כי ארנסט התקשר בהסכם הראשון והצהיר בו כי הוא וגיסתו זדנקה הם היורשים החוקיים של אוטו הלר, למרות שהוכח כי ידע אותה עת על דבר קיומם של היורשים האמריקאים. עוד ציין בית המשפט כי ארנסט לקח לעצמו את מלוא הסכומים ששולמו על-ידי ה-JCC עבור שני הנכסים על-פי ההסכם הראשון וכי אי תשלום החלק המגיע ליורשים האמריקאים מתוך כספים אלה מהווה הפר חובה חקוקה הקבועה בסעיף 122 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), לפיה מוטלת על יורש החובה לגלות ליורשים האחרים פעולות שהוא מתכוון לעשות בירושה המשותפת "שהן במקרה זה, קבלת תמורה מה-JCC על נכסים השייכים לירושה". לעניין עוולת הרשלנות קבע בית המשפט כי "ארנסט הלר ביצע עוולת רשלנות כלפי התובעים, בכך שלא גילה להם את זכותם לקבלת כספים מנכסים הכלולים בירושתם, ואי גילוי זה גרם להם נזק שהוא אי גביית חלקם בתמורה". לעומת זאת דחה בית המשפט המחוזי את טענת התובעים כי ארנסט הפר כלפיהם חובות נאמנות על-פי חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 או על-פי חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, בקובעו כי התחייבותו של ארנסט בסעיף 5 להסכם הראשון "לפצות את היורשים הנוספים העלולים להופיע" היא התחייבות חוזית שאינה מקימה חובת נאמנות. עוד נקבע כי הפרת התחייבות זו, אף שהיא מקנה לתובעים אפשרות לתבוע את קיומה, אינה עולה כדי הפרת חובה חקוקה. כמו כן דחה בית המשפט את טענת התובעים להפרת חובות חקוקות הקבועות בחוק העונשין, התשל"ז-1977 בציינו כי ארנסט הלך לעולמו ולא ניתן להוכיח את יסודותיהם של העבירות הנטענות מעבר לספק סביר. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת התובעים כי מעשיו של ארנסט מהווים גזל, בקובעו כי על מנת שתתגבש עוולת הגזל צריך שלנגזל תהא "זכות להחזיק מיידית" בנכס ואילו בענייננו כך קבע בית המשפט "מדובר בסכומי כסף. ככלל, קשה לייחס גזילה לקבלת סכומי כסף שאינם צרורים בצרור. מכל מקום, לנגזלים לא היתה 'זכות להחזיק מיידית' בתמורה ששולמה על-ידי ה-JCC, ולכן, לא מתקיימים יסודות עוולת הגזל". לבסוף דחה בית המשפט גם את טענת התובעים לפיה ארנסט ביצע עוולת תרמית כלפיהם בקובעו כי מצג השווא שהציג ארנסט לעניין סדר הירושה במשפחה נעשה כלפי ה-JCC ולא כלפיהם.

8. משקבע כי ארנסט עוול כלפי התובעים ברשלנות ובהפר חובה חקוקה, פנה בית המשפט לבחון את טענת התובעים לפיה יש להטיל גם על הנתבעים צבי, אסתר וגבריאל, אחריות אישית לביצוען של אותן העוולות מכוח הוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין, כמי ששיתפו עצמם במעשיו, אישררו אותם וסייעו בגרימת העוולות על-ידי הסתרת מידע. בית המשפט דחה את טענות הסף שהעלו אסתר וגבריאל בדבר התיישנות התביעה ובדבר העדר עילה כלפיהם. ביחס להתיישנות קיבל בית המשפט את טענת התובעים כי לראשונה נודע להם על ההסכמים רק בשנת 2001 (כשלוש שנים לפני הגשת התביעה), עת גילה צבי את אוזנם באשר לעובדות אלה. בית המשפט החיל לעניין זה את הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) המתייחס למקרים של תרמית ואונאה ולחלופין את הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות העוסק בהתיישנות שלא מדעת.

9. בית המשפט המחוזי אף קיבל את טענת התובעים לפיה הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק-הדין בתביעת נצרת מהווים מעשה בית דין כלפי אסתר ומחייבים אותה לצורך ההליך דנן, למרות שלא הייתה בעלת דין בתביעת נצרת. זאת, בהינתן העובדה שאסתר התקשרה בהסכם עם היורשים הצ'כים (מע/6 בתיק המוצגים מטעם התובעים) ולפיו סיפקה להם מידע ומסמכים הנוגעים לכספים שקיבלו הוריה מה-JCC ובתמורה התחייבו היורשים הצ'כים לשלם לאסתר 20% מכל סכום שייפסק לטובתם בתביעה שאותה הגישו לבית המשפט בנצרת בהתבסס על המידע והמסמכים הנ"ל. בית המשפט דחה בהקשר זה את טענתה של אסתר כי לא ידעה מה טיבם ומה תוכנם של המסמכים שהעבירה ליורשים הצ'כים, וקבע כי אסתר הייתה מעורבת מאוד בתביעת נצרת ואף שלטה בניהולה. על כן, כך הוסיף וקבע, ניתן לראות בה "צד קרוב" לתובעים בנצרת "[ה]מושתקת מלטעון טענות הפוכות לטענות שנטענו על ידי התובעים בתביעת נצרת". לעומת זאת דחה בית המשפט טענה דומה שהועלתה על-ידי התובעים לגבי גבריאל וקבע כי הוא לא העביר מסמכים וממילא לא היה זכאי לתשלום בגין כך וכי הגם שנכח בדיונים והעביר פתקים לעו"ד לביא, בא-כוחם של היורשים הצ'כים, אין מעורבותו זו מצדיקה קביעה כי היה "צד קרוב" בתביעת נצרת. על כן נקבע כי אין גבריאל כבול לממצאי פסק הדין באותה תביעה ובלשון בית המשפט "אמנם, גבריאל מויאל הוא בעלה של אסתר מויאל, ולכן הוא נמצא לידה ומלווה אותה, אך הם לא אדם אחד אלא שניים".

10. לגופם של דברים וככל שהדבר נוגע לצבי, הגיע בית המשפט למסקנה לאחר שסקר בהרחבה את הראיות הרלוונטיות, כי צבי היה שותף מלא למעשי העוולה שביצעו אביו ארנסט ואימו אריקה אחריו, כלפי התובעים וזאת הן לפני עשייתם הן לאחר מכן. לכן, כך הוסיף, עליו לשאת בתוצאות העוולה מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין המרחיב את האחריות בנזיקין גם על מי שהיו מעורבים כמוהו במעשי העוולה. בית המשפט קבע כי צבי נסע עם אביו לגרמניה וסייע לו במשא ומתן עם ה-JCC לקראת חתימתו של ההסכם הראשון ואף נכח במעמד החתימה על ההסכם. עוד קבע בית המשפט כי צבי היה מעורב בכל הפרטים הקשורים להסכם הראשון, הכיר היטב את עץ המשפחה וידע כי קיימים יורשים אמריקאים שהינם יורשי אוטו הלר, בניגוד להצהרה מפורשת שניתנה בעידודו ולפי דרישתו על-ידי אביו במסגרת ההסכם הראשון.

11. לעניין אחריותה האישית של אסתר לעוולות שביצע אביה כלפי היורשים האמריקאים, בשל הכספים שקיבל על-פי ההסכם הראשון, ציין בית המשפט כי אין טענה שאסתר הייתה מעורבת במשא ומתן לקראת חתימתו של ההסכם הראשון אולם לגישתו מודעותה לכספים שנתקבלו על-ידי הוריה כתוצאה מהסכם זה ומודעותה לתוכנו באופן כללי "עשויים להקים חבות כלפי התובעים לכספים שנתקבלו בגינו, וזאת על פי העקרון של אשרור עוולה בדיעבד על פי האמור בסעיף 12".

12. לעומת זאת סבר בית המשפט כי אין להטיל אחריות דומה על גבריאל, בעלה של אסתר. בית המשפט ציין כי לא הוצגו ראיות הסותרות את עדותו של גבריאל לפיה אף שנלווה אל אשתו בחלק מן הנסיעות, הוא לא היה מעורב בהליכים לקראת חתימת ההסכם השני, לא השתתף בפגישות כיוון שאינו דובר גרמנית ולא היה מעורה בפרטים הנוגעים לאותו הסכם או בחתימה עליו. לפיכך סבר בית המשפט כי לא הוכחה בפניו אחריותו של גבריאל מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין לעוולה שביצע ארנסט כלפי התובעים בקשר לכספים שקיבל על-פי ההסכם הראשון.

13. לבסוף דחה בית המשפט טענה נוספת שהעלו התובעים בדבר זכות עקיבה הקמה להם בנסיבות העניין לגבי הכספים שהגיעו להם עבור הנכסים נשוא ההסכם הראשון ואשר לטענתם הועברו בפועל לארנסט ואריקה ולאחר מכן לידי הנתבעים.

טענות הצדדים

ע"א 3024/10 - ערעור התובעים

14. בערעורם מלינים התובעים על דחיית התביעה נגד גבריאל וטוענים כי בניגוד לקביעותיו של בית המשפט קמא מעשיו ומחדליו של גבריאל בין השנים 1993 (חתימת ההסכם הראשון) ו-2002 (מתן פסק-הדין בתביעת נצרת), מבססים מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין את אחריותו האישית כמי שאשרר את מעשי העוולה שביצע ארנסט. לטענתם, לצורך הטלת אחריות על מאשרר יש להוכיח שהוא היה מודע או, למצער, נטל את הסיכון לכך שהמעשה אותו הוא מאשרר מהווה עוולה.

15. גבריאל, מצידו, סומך ידיו על קביעותיו של בית המשפט קמא לפיהן הוא אינו "צד קרוב" לפסק-הדין בתביעת נצרת; הוא ואסתר לא היו מעורבים בהסכם הראשון; והוא עצמו אף לא היה מעורב בחתימת ההסכם השני.

ע"א 3103/10 - ערעורה של אסתר

16. אסתר טוענת כי קביעת אחריותה כמאשררת של מעשי אביה מרחיבה את גבולות התפרשותה של הוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין הרחק מעבר לאלו שנקבעו בפסיקה. לטענתה, אין חולק כי היא לא הייתה מעורבת בהסכם הראשון שנערך בשנת 1993, ושגה בית המשפט בקובעו כי מעורבותה בהסכם השני בשנת 1997 וידיעתה המאוחרת על מעשי אביה מקימה לגביהם אחריות. אסתר טוענת בדומה לגבריאל כי מאשרר הוא מי שמחזיק בסמכות לאשר את המעשים המהווים עוולה, וכי יסוד זה לא התקיים בעניינה.

ע"א 3412/10 - ערעורו של צבי

18. ערעורו של צבי מתמקד בהיקף תחולתו של סעיף 12 לפקודת הנזיקין אך הוא מוסיף וטוען גם כי בית המשפט שגה כשמצא את אביו אחראי לביצוע עוולות של הפרת חובה חקוקה ושל רשלנות וממילא שגה כשמצא אותו אחראי כמסייע וכמי ששיתף עצמו באותן עוולות. צבי טוען כי סעיף 122 לחוק הירושה עוסק בנסיבות שונות לחלוטין מאלו שהתרחשו במקרה דנן והוא אינו מטיל על יורש או על בנו חובה ליידע יורשים אחרים בדבר זכויות תביעה העומדות להם.

דיון והכרעה

20. פסק דינו המקיף של בית המשפט המחוזי עשוי נדבך על גבי נדבך. תחילה מנתח בית המשפט את אחריותו הנזיקית של ארנסט כמעוול עיקרי ולאחר מכן הוא גוזר מתוך כך את אחריותם של צבי ואסתר לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין, כמי ששיתפו עצמם במעשיו (צבי) ואשררו אותם (אסתר). אקדים ואומר כי ניתן לסבור שהשדה הנזיקי הוא לא בהכרח השדה המשפטי המתאים ביותר לבחינת הסכסוך נושא פרשה זו, אך משתיעלו הצדדים ובעקבותיהם בית המשפט את טיעוניהם ואת הדיון כולו לשדה זה, אלך אף אני באותו התלם.

אחריותו של ארנסט

21. בנתחו את האחריות הנזיקית של ארנסט כמעוול עיקרי קובע בית המשפט כי ארנסט הפר חובה חקוקה הקבועה בסעיף 122 לחוק הירושה בכך שהתקשר בהסכם הראשון עם ה-JCC מבלי שגילה על כך דבר ליורשים האחרים ובכללם התובעים, וממילא בלא שקיבל את הסכמתם לכך. כמו כן לקח ארנסט לעצמו את מלוא הסכומים ששולמו על-ידי ה-JCC עבור שני הנכסים על-פי ההסכם הראשון, ולא שילם ליורשים האמריקאים את החלק המגיע להם מתוך כספים אלה. בקביעתו זו כיוון בית המשפט אל הוראת סעיף 122(ב) לחוק הירושה הקובעת כי:

(ב) פעולה של אחד או אחדים מן היורשים טעונה הסכמת האחרים או אישור בית המשפט, מראש או למפרע...

אכן, על-פי סעיף זה מוטלת על כל יורש המתכוון לעשות פעולה הקשורה בנכסי העזבון להביא את הדבר לידיעת היורשים האחרים ולקבל את הסכמתם לכך או את אישור בית המשפט, בהעדר הסכמה כזו. סעיף זה נועד למנוע את קיפוח יכולתו של יורש להגן על זכויותיו ומכוחו נפסק בעבר כי לתביעות של יורש בשם העיזבון או נגדו יש לצרף את כל יתר היורשים (ראו: ע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח(2) 143, 152 (1984); ע"א 526/89 עוואדה נ' עיזבון עוואדה, פ"ד מה(5) 749, 753-752 (1991); ע"א 2447/93 מעיוף נ' אבראהים, פ"ד מח(5) 206, 210-209 (1994)).

22. צבי העלה טענות באשר לקביעתו של בית המשפט קמא כי אביו ביצע עוולה של הפר חובה חקוקה בהתייחס להוראת סעיף 122 לחוק הירושה ולגישתו הוראה זו אינה מתייחסת למצב דברים כמו זה שאירע בענייננו ואינה מטילה חובה על יורש ליידע את שאר היורשים בדבר זכויות תביעה שיש להם. לכל היותר, כך טוען צבי, הפר אביו את החובה החוזית שנטל על עצמו בהסכם הראשון "לפצות את היורשים הנוספים העלולים להופיע, מתוך הכנסת המכירה אותה הוא קיבל לידיו בהתאם להסכם".

אין ממש בטענות אלה.

הוכח כי ארנסט היה מודע לקיומם של היורשים האמריקאים עוד טרם שחתם על ההסכם הראשון. למרות זאת הצהיר ארנסט על עצמו ועל אלמנת אחיו זדנקה הלרובה כעל יורשיו החוקיים של אוטו הלר. מצג שקרי זה הוא שסלל את הדרך להתקשרות ה-JCC עימו בהסכם הראשון ולקבלת הכספים עבור שני הנכסים שאליהם התייחס אותו הסכם לאחר מכירתם. בנסיבות אלה, טענתו של צבי כי החובה שהייתה מוטלת על אביו התמצתה לכל היותר בהשקעת מאמץ ושקידה סבירים לאיתור "יורשים נוספים שקיומם אינו ידוע", היא טענה מקוממת ומוטב היה שלא להעלותה.

למען הדיוק יש לקבוע, אפוא, כי ניתן לייחס לארנסט את הפר החובה החקוקה הקבועה בסעיף 122(ב) לחוק הירושה אך ורק בהתייחס לכספים שהתקבלו עבור הנכס בשבניצרשטרסה (שהיה בבעלות אנני קונירש), שכן לגביו, בניגוד לנכס שבאלונשטרסה, היה לו ביחד עם אחיו בדריך-פריץ מעמד של יורש מכוח אביו, ריכרד הלר, שירש מחצית מירושתה של אנני.

23. בית המשפט המחוזי הוסיף ומצא כי ארנסט ביצע כלפי התובעים כמעוול עיקרי גם עוולה של רשלנות בכך שלא גילה להם את זכותם לקבלת כספים מן הנכסים הכלולים בירושתם ואי גילוי זה, כך קבע, גרם להם נזק משום שלא גבו את חלקם בתמורה שקיבל ארנסט עבור נכסים אלה מידי ה-JCC על-פי ההסכם הראשון.

אשר ליחסי הגומלין בין העוולות הפרטיקולאריות שבדין הנזיקין ובין עוולות המסגרת כבר נפסק בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 125-124 (1985) כי:

"אירוע עובדתי מסוים עשוי, ללא כל קושי, לקיים את יסודותיהן של מספר עוולות. לעתים יש בו באירוע עובדתי מסוים כדי לקיים את יסודותיה של עוולה אחת, ורק חלק מיסודותיה של עוולה אחרת. אין בכך ולא כלום. העוולות השונות אינן כוללות סביבן חגורות של הסדרים שליליים, לפיהן נשללת תחולתן של עוולות אחרות [...]".

24. השאלה האם ניתן היה לתחום את התנהגותו של ארנסט במקרה דנן להסדר המצוי בענף משפטי אחר כגון עילת ההשבה על-פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, לא נתלבנה בפסק דינו של בית המשפט קמא אף שהתובעים התייחסו לעילה זו בכתב תביעתם.

25. אשר לטענה לפיה התנהגות במתכוון אין מקומה בעוולת הרשלנות. גישה זו לא נתקבלה בפסיקה הישראלית, אשר הטילה אחריות על נתבעים גם מקום שבו המעשים או המחדלים שיוחסו להם וחרגו מסטנדרט ההתנהגות הסביר, נעשו ביודעין ובמתכוון (ראו: ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' ציזיק, פ"ד מא(3) 169, 197 (1987); ע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, פ"ד נג(3) 529, 547 (1999)).

מעשיו של ארנסט, אשר לא גילה לתובעים את זכותם לקבלת כספים בגין הנכסים נשוא ההסכם הראשון, נעשו ביודעין ובמתכוון. האם העובדה שארנסט נהג בכספים אלה מידת "שלי שלי שלך שלי", היא לבדה שוללת את תחולתה של עוולת הרשלנות על מעשיו? איני סבורה כך. עניין לנו במעשים אשר אינם עומדים בשום אמת מידה של הגינות וחובות גילוי ביחסים בין בני משפחה וככל שנדרשת אינדיקציה לסטנדרט ההתנהגות הסביר בהקשר זה, בהתייחס לבני משפחה שהינם גם יורשים במשותף, ניתן למוצאו למשל בהוראת סעיף 122 לחוק הירושה עליו כבר עמדנו לעיל.

אחריות בנזיקין על-פי סעיף 12 לפקודה

26. משקבענו כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא לפיה ביצע ארנסט כמעוול עיקרי עוולה של הפר חובה חקוקה בכל הנוגע לנכס שהיה בבעלות אנני קונירש וכן עוולה של רשלנות בהתייחס לשני הנכסים נשוא ההסכם הראשון, יש להוסיף ולבחון האם יש מקום בנסיבות העניין להטיל אחריות אישית בנזיקין מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין גם על ילדיו, צבי ואסתר, כמי שנטלו חלק באופן כזה או אחר במעשי אביהם.

סעיף 12 לפקודת הנזיקין מצוי בפרק ההוראות הכלליות של הפקודה, הוא פרק ב', שכותרתו "זכויות וחבויות בנזיקין". בהשאלה מן הדין הפלילי ניתן לומר כי סעיף 12 לפקודה עוסק בסוג של "שותפים לדבר עוולה" והוא מבקש להרחיב את מעגל החייבים באחריות נזיקית גם אל עבר מי ששיתף עצמו במידה כזו או אחרת במעשה העוולה שאותה ביצע המעוול העיקרי (ראו ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 697 (1994)).

וכך קובע הסעיף:

"לענין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשר אותם, יהא חב עליהם".

הוראה זו משקפת עקרון כללי שאומץ בדין הנזיקין הישראלי ולפיו מי ששיתף עצמו במעשה או מחדל עוולתיים שנעשו או עומדים להיעשות על-ידי זולתו, באחת הדרכים המפורטות בסעיף, יישא אף הוא באחריות נזיקית לאותם מעשים.

27. חלופות הפעולה השונות שמונה סעיף 12 (המשתף עצמו, המסייע, המייעץ, המפתה, המצווה, המרשה והמאשר) נבדלות זו מזו במידת התרומה ובמידת ההשתתפות שלהן במעשה העוולה שביצע המעוול העיקרי, וכן הן נבדלות זו מזו ככל שהדבר נוגע לנקודת הזמן שבה הן מתרחשות. כך, למשל, ברור כי מי ששידל או פיתה את המבצע העיקרי לבצע את מעשה העוולה עשה כן טרם שנתבצעה ויש לו על כן מעורבות בביצוע האקט העוולתי עצמו.

מן ההבדל הקיים בין החלופות השונות המפורטות בסעיף 12 לפקודת הנזיקין נגזרים מטבע הדברים גם הבדלים באשר ליסודות העובדתיים והמשפטיים הנדרשים על מנת לבסס אחריות נזיקית מכוח סעיף זה בכל אחת מאותן החלופות. הפסיקה התייחסה ליסודות אלה במקרים השונים שבאו בפניה וכך נקבע, למשל, כי קיומו של יסוד נפשי מסוג מודעות למעשה העוולה הוא תנאי הכרחי להטלת אחריות מכוח סעיף 12 לפקודה (ראו ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 703 (1994)).

אשר לרכיב הקשר הסיבתי עלתה בפסיקה השאלה האם יש צורך להוכיח קשר בין הפעולות שביצע הגורם המעורב לבין העוולה שבוצעה לבסוף על-ידי המבצע הראשי. בע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4) 72 (2002) נפסק לעניין זה כי קיומו של רכיב זה נדרש, ככלל, לצורך הטלת אחריות על-פי סעיף 12 לפקודה. אולם, כבר בעניין רינת סייג בית המשפט את קביעתו זו ככל שהדבר נוגע למי ששיתפו עצמם בדיעבד במעשה או במחדל העוולתי או אישרו אותם בדיעבד.

סייג זה לגבי הצורך בקיומו של קשר סיבתי, נתחדד והורחב בפסק הדין שניתן בע"א 5977/07 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ (20.6.2011), שם נקבע כי "אין הכרח שיתקיים קשר סיבתי (במובנו הצר) בין פעולתו לבין ביצוע העוולה, במובן של 'תנאי בלעדיו אין'".

אחריותו הנזיקית של צבי

29. בית המשפט קמא מצא כי צבי רתם עצמו באופן פעיל למעשה העוולה שביצע אביו בהתקשרו בהסכם הראשון עם ה-JCC, תוך הצגת מצג כוזב לעניין סדר הירושה והשמטת היורשים האמריקאים ממנו ביודעין. לאחר שסקר את הראיות שהוצגו בפניו קבע בית המשפט כי צבי ליווה את אביו בשלבי המשא ומתן לקראת ההתקשרות בהסכם הראשון וכי אינו מאמין לצבי שלא ידע כבר באותה עת על קיומם של היורשים האמריקאים.

מסקנה זו מבססת עצמה על ממצאים עובדתיים ועל ממצאי מהימנות מובהקים אשר בהם לא ראיתי מקום להתערב ומבחינה משפטית ניתן לומר כי מידת המעורבות וההשתתפות הפעילה של צבי במעשי העוולה של אביו אכן מקרבת את התנהגותו עד אל סף האחריות של מעוול עיקרי מכוח עוולת הרשלנות עצמה, בלא צורך להידרש כלל להוראת סעיף 12. צבי טען כי לא הוכח במקרה דנן הקשר הסיבתי בין ההתנהגות המיוחסת לו ובין ביצוע העוולה על-ידי אביו. עוצמת המעורבות שייחס בית המשפט לצבי מעלה ספק לגבי ההנחה שהניח צבי ולגבי ניסיונו לערער על הקשר הסיבתי בין פעולותיו שלו ובין ביצוע העוולה על-ידי אביו. מכל מקום לא יכול להיות ספק כי גם אם לא היו פעולותיו הסיבה שבלעדיה אין לביצוע העוולה, היה לו חלק "אינטגרלי ומשמעותי בשרשרת האירועים" שהוביל לביצועה, ודי בכך על מנת שניתן יהיה לראות בו מי ששיתף עצמו במעשה העוולה לעניין סעיף 12 לפקודת הנזיקין.

מכל הטעמים שפורטו לעיל ערעורו של צבי דינו להידחות.

אחריותה הנזיקית של אסתר

31. בית המשפט קמא מציין בפסק דינו כי אסתר לא הייתה מעורבת במשא ומתן שהוביל לכריתת ההסכם הראשון אך בנתחו את חומר הראיות שהוצג בפניו וכן את קביעותיו וממצאיו של בית המשפט בפסק-הדין בתביעת נצרת, הוא מגיע אל המסקנה כי מודעותה לכספים שנתקבלו על-ידי הוריה כתוצאה מן ההסכם הראשון, מודעותה לתוכנו של הסכם זה באופן כללי ונכונותה ליטול חלק בהסתרת המידע מן היורשים האמריקאים ביודעה כי הם זכאים לחלק באותם כספים, כל אלה יש בהם כדי להקים את אחריותה בנזיקין מכוח "העיקרון של אשרור עוולה בדיעבד על פי האמור בסעיף 12".

32. האם מידת המעורבות שייחס בית המשפט קמא לאסתר במקרה דנן די בה על מנת להטיל עליה אחריות כמאשררת בדיעבד של מעשה העוולה שביצע אביה?

עלי להקדים ולומר כי בעיני קיים ספק רב אם יש מקום להטיל אחריות על מי שלא נטל כל חלק במעשה העוולה עצמו ואך אישר אותו בדיעבד באמירה או בשתיקה. לכן, בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי אני סבורה כי העובדה לבדה שאסתר ידעה בכל המועדים הרלוונטיים לביצוע העוולה על-ידי אביה כי קיימים יורשים אמריקאים ואפילו העובדה כי ידעה שאביה נטל כספים לא לו בהציגו מצג כוזב בהסכם הראשון לגבי סדר הירושה במשפחה ושמרה על סודו, אין די בהן כדי להטיל עליה אחריות בנזיקין למעשה העוולה שביצע אביה.

יחד עם זאת וכפי שאבהיר להלן, בנסיבות המקרה דנן יש לראות באסתר כמי ששיתפה עצמה במעשי העוולה שביצע אביה, לאחר שנעשו, ובשל כך היא נושאת באחריות, מכוח סעיף 12 לפקודה, למעשי העוולה שביצע אביה. הנתון הנוסף אשר מאפשר בעיני הטלת אחריות כאמור על אסתר, נוגע לנטילת כספים על-ידה מתוך התשלומים שקיבל אביה בעקבות ההסכם הראשון, בידיעה כי כספים אלה נתקבלו כתוצאה ממעשי העוולה שביצע.

33. כזכור קבע בית המשפט קמא שאסתר הייתה מודעת עוד בטרם נחתם ההסכם הראשון בשנת 1993 לדבר קיומם של היורשים האמריקאים. ממצא זה נסמך בראש ובראשונה על עדותה של אסתר עצמה הן בתביעת נצרת הן בבית המשפט קמא כי בשנות השבעים של המאה הקודמת הגיע דוד אופנהיימר לחתונתה, כי היא הכירה כבר אז את סבתו פריידה ("פרידל") וכן כי היה ידוע לה מאימה שג'ק ויינר ביקר אותה בישראל בשנת 1985.

34. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי אסתר ידעה על התקשרותו של אביה בהסכם הראשון וכן ידעה "מתי הגיעו הכספים להוריה ומה היו הסכומים שנתקבלו לאחר חתימת ההסכם הראשון עם ה-JCC". כמו כן העידה אסתר בתביעת נצרת כי ידעה בזמן אמת שהוריה מסתירים מיתר היורשים את הכספים שקיבלו בעקבות ההסכמים עם ה-JCC וכי כבר לאחר קבלת כספי ההסכם הראשון ביקשו ממנה הוריה לשמור את דבר קבלתם בסוד ולא לגלות זאת לאיש ובכלל כך ליורשים האמריקאים שהגיעו באותה עת לביקור בישראל.

35. בעדות שמסרה בתביעת נצרת לא הכחישה אסתר את קבלת הכספים כאמור אך טענה כי חלקם ניתנו לה כמתנה מאב לביתו וחלקם - בשל עסקים משותפים שהיו לה עימו. גרסתה זו של אסתר נסתרה בעדותו של צבי אשר קשר בבירור בין הכספים שנתקבלו אצל הוריו מתוקף ההסכם הראשון ובין הסכומים והמתנות שהעניק ארנסט לאסתר.

36. הנה כי כן, מעורבותה של אסתר במעשי העוולה שביצע אביה התבטאה בכך שידעה על המעשים, נענתה לבקשת אביה שלא לגלותם ולשומרם בסוד ובה בעת נהנתה מפירות מעשי העוולה בסכומים שהגיעו, למצער, כדי מאות אלפי שקלים בערכי שנות התשעים של המאה הקודמת. בנסיבות אלה, אני סבורה כי יש בהחלט מקום להטיל עליה אחריות למעשי העוולה שביצע אביה מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין, כמי ששיתפה עצמה במעשים אלה לאחר שנעשו ואחריותה בהקשר זה היא אחריות ביחד ולחוד עם המעוול העיקרי על מלוא הנזק שנגרם.

אחריותו הנזיקית של גבריאל

37. בית המשפט קמא סבר כי ככל שהדבר נוגע לגבריאל לא הונחה תשתית עובדתית מספקת המאפשרת הטלת אחריות נזיקית עליו. בית המשפט קמא קבע כי גבריאל לא נטל כל חלק בהתקשרותו של ארנסט בהסכם הראשון עם ה-JCC ועוד קבע כי אין לראות בו "צד קרוב" המחויב בקביעות ובממצאים של פסק-הדין בתביעת נצרת. לא ראיתי מקום להתערב בקביעותיו אלה של בית המשפט קמא הנוגעות לדיות הראיות שהיו בפניו לעניין אחריותו של גבריאל ומקובלת עלי בהקשר זה קביעתו העקרונית לפיה העובדה לבדה שגבריאל נשוי לאסתר אין די בה על מנת לייחס לו את כל שידעה ועשתה אסתר.

סוף דבר

39. מן הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לדחות את שלושת הערעורים ולהותיר על כנה את התוצאה שאליה הגיע בית המשפט קמא. עוד אציע לחייב את התובעים (המערערים בע"א 3024/10) לשלם לגבריאל (המשיב 1 בע"א 3024/10) שכר טרחת עורך דין בערעור בסך של 10,000 ש"ח, ולחייב את צבי (המערער בע"א 3412/10) ואת אסתר (המערערת בע"א 3103/10), כל אחד לחוד, לשלם לתובעים (המשיבים בע"א 3103/10 והמשיבים 5-1 בע"א 3412/10) שכר טרחת עורך-דין בערעור בסך של 50,000 ש"ח.

ש ו פ ט ת

השופט ח' מלצר:

אני מצטרף בהסכמה לפסק דינה המקיף של חברתי, השופטת א' חיות.

ש ו פ ט

השופט ע' פוגלמן:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.

ניתן היום, ‏כ"ב בניסן התשע"ג (‏2.4.2013).