אחריות חוזית מול נזיקית –
תקציר :
עובדות: התובע טוען כי בזמן אינפלציה (1983) ערך כספו נחלש ותפקידו של הבנק היה להעיר עיניו לקיום הכסף בבנק ולמנוע את הישחקות הכסף (מדובר בעו"ש). לתובע נשלח פירוט חשבונו ואף נשלח לו זימון לבנק, לשבת עם סגן המנהל כדי לבחון אופציות להשקעת הכסף. לזימון זה התובע לא נענה. התביעה במקרה זה בוססה כתביעת נזיקין.
בית המשפט : על פי חוק שיבלי חתם על הסכם עובר ושב, ובית המשפט קיבל טענה זו ופסק לטובת הבנק. לא נעשה כאן נזק, ולא הייתה התרשלות של הבנק. הבנק כיבד את האחריות החוזית שלו כלפי שיבלי.
—
ע"א 721/83 שיבלי פרח נ' בנק דיסקונט לישראל, פ"ד מ(1), 239 (1986)
שיבלי פרח
נגד
בנק דיסקונט לישראל
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
[30.1.86]
לפני השופטים א' ברק, ש' לוין, ג' בך
ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 14.10.83 בתיק ע.א.264/81 שניתן על ידי כבוד השופט ת. אור.
עו"ד פ. סלמאן – בשם המערער
עו"ד ע. אטיאס – בשם המשיב
1. בפנינו ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בנצרת, בו נדחתה תביעת המערער נגד הבנק המשיב לשיפוי הנזקים שנגרמו לו על ידי כך, שכספיו נשארו מופקדים במשך אחד-עשר חדשים בחשבון עובר ושב בשקלים ללא תנועה, דבר שאירע לטענתו באשמת המשיב.
2. להלן עיקרי העובדות הצריכות לעניננו, כפי שהן עולות מממצאי בית המשפט המחוזי:
בתאריך 2.10.79 פתח אחי המערער, שהוא תושב ארה"ב, חשבון פת"ם בבנק המשיב – לתקופת הפקדה של 3 חדשים, והפקיד בו סכום של 16,000 $. בתאריך 23.10.79 חתם על הוראה להעביר את הסכום הנ"ל, כולל הרבית שהצטברה, לאחיו (המערער). ב-3.1.80 בקר המערער בבנק ופתח שם חשבון עובר-ושב. ביקורו הבא של המערער בבנק היה ביום 5.2.80, עת קיבל פנקס, שהראה יתרה של 16,000 $ בחשבון הפת"ם הנ"ל. ביום 4.4.80 פנה לבנק בבקשה להוציא את כספי הפקדון בדולרים, והוסבר לו על ידי פקידי הבנק (שמסרו עדות במשפט), כי על פי הוראת המפקח על מטבע זר, לא יוכל לקבל יותר מ-3000 $ מתוך הפקדון במטבע זר, 500 דולר במזומן והיתר בצ'ק בנקאי או בהמחאות נוסעים. לכן בקש המערער להמיר את הכסף לשקלים, על מנת שיוכל למשוך את הסכום כולו. המערער הסכים שהכסף יופקד בחשבון עובר ושב שלו לאחר שהובהר לו, שאם יקח את כל הסכום במזומן באותו יום, עלול הוא להנזק,שכן ההמרה תעשה לפי השער שלמחרת, והוא עלול להיות מחויב ברבית עבור מספר ימים,מיום קבלת הכסף בפועל ועד שיזוכה החשבון שלו בסכום ההמרה.
לאחר מכן ביקר המערער עוד מספר פעמים בבנק, בין היתר בקשר לטעויות משרדיות אחרות שאירעו בהנהלת החשבונות בבנק, אשר תוקנו על ידי הבנק ושבעטין זוכה חשבונו של המערער בסכומי רבית במטבע חוץ. בעת ביקורו ביום 8.4.80 נמסר למערער, שפעולת ההמרה של פקדונו בדולרים לשקלים בוצעה, והוא מצדו ביקש להמיר גם את הרבית שזוקפה לזכותו למטבע ישראלי. ביום 11.4.80 פנה שוב לבנק ובקש להמיר סכום נוסף של רבית, שהתברר כי הוא זכאי לו.
בחשבון שנערך בבנק לאחר פעולות אלה הסתבר, כי בחשבון פת"ם של המערער נשאר הסך של 42.68 $, ובחשבון העו"ש שלו נשארה זכות של 68,301.83 שקלים.
היתרה הנ"ל בשקלים הושארה לאחר מכן בחשבון העו"ש של המערער ללא כל תנועה ופעולה במשך תקופה של 11 חדשים. זאת למרות שהבנק שלח למערער הודעות על ההמרות הנ"ל ועל מצב חשבונו, וכן נשלחו לו מספר פעמים הזמנות לבוא לבנק לצרכי התיעצות בקשר להשקעותיו. הזמנות אלה לא נענו על ידי המערער.
3. בתביעתו בפני הערכאה הראשונה האשים המערער את הבנק ואת מנהליו בהתנהגות שלא כהלכה, באי-מלוי הוראותיו, וברשלנות בקשר לטיפול בכספי פקדונותיו. המערער הכחיש שביקר בבנק בין אוקטובר 1979 ואפריל 1980, וטען שלא חתם על הוראות כלשהן בבנק בתקופה האמורה. לחלופין טען, שאם חתם על מסמכים כלשהם, אזי עשה זאת מפני שלא הבין על מה מחתימים אותו.
השופט קמא העדיף את גירסותיהם של סגן מנהל הבנק ושל פקידת הבנק שהעידו בפניו, ומאידך לא התיחס באימון לעדותו של המערער, ועל כן קבע את הממצאים המפורטים לעיל. כמו כן קבע בית המשפט, שהמערער הבין את תוכן הדוחו"ת שנשלחו לו, וכי ידע והבין מה נעשה בכספו. השופט קמא לא התעלם מטענתו של בא-כח המערער, לפיה אין כל הסבר לכך, שאיש עסקים מנוסה כמו המערער ישאיר ביודעין את כספו בחשבון עו"ש בשקלים במשך זמן כה ארוך בתקופה של אינפלאציה רצינית. השופט העלה מספר הסברים אפשריים להתנהגות המערער והוסיף: "אך יהא הנמוק לחוסר הפעולה מצד התובע אשר יהיה, משהוכח שכל פעולות הבנק נעשו על פי הוראותיו המפורשות, ולאחר שהוסברה לו כל פעולה על ידי אנשי הבנק, אין יסוד לתרעומת מצדו על כך שהדולרים הומרו בשקלים".
אשר על כן דחה בית המשפט של הערכאה הראשונה את תביעתו הראשית של המערער.
4. המערער מנסה לערער על קביעותיו של בית משפט קמא בפנינו, אך נסיון זה נדון לדעתי לכשלון. השופט המלומד ביסס את ממצאיו על מהימנות העדים אשר הופיעו ונחקרו בפניו, ועדויות אנשי הבנק, שהיו אמינות על השופט, נתמכו לאורך כל הקו על ידי מסמכים, רבים מהם חתומים על ידי המערער עצמו. אין אני מוצא איפוא כל עילה להתערבותנו בממצאים אלה של בית משפט קמא.
5. בפני הערכאה הראשונה וכן בערעורו בפנינו מעלה המערער גם את הטענה, כי מכל מקום לא פעל הבנק לטובתו כפי שנאמן על כספי אחרים צריך לפעול, וכי חובה היתה על פקידי הבנק להעמיד את המערער במפורש על כך, שכספו מונח בחשבונו בשקלים תקופה ניכרת ואינו מוגן כלל בפני האינפלציה הדוהרת.
השופט קמא פסק, כי הבנק פעל בצורה סבירה כאשר שלח למערער הן דפי חשבון, הן הודעות על המרת המטבע חוץ לשקלים והן הודעות בהן הוזמן המערער לבנק לשיחה, הזמנות שהמערער לא הגיב עליהן.
6. תהא מהות היחסים בין הבנקים ולקוחותיהם אשר תהא, ובין שיגדירו יחסים אלה כיחסי לווה-מלווה גרידא תוך התחייבות הבנק ("הלווה") לכבד משיכות של הלקוח ("המלווה") עם דרישתו (ראה בענין זה T.G. REEDAY : THE LAW RELATING TO BANKING, 3RD EDITION, LONDON, 1976, P.1.,CHORLEY, "LAW OF.BANKING", 5TH EDITION, LONDON, 1968, P. 15, 19,ו- FOLEY V. HILL 1848) 2 . H.L.C., 28),ובין שיראו יחסים אלה כמורכבים יותר, הרי מכל מקום אין לדעתי חובה על הבנק, בהעדר הסכם מיוחד בענין זה עם הלקוח, לספק מידע וייעוץ ללקוח מעבר למה שעשה הבנק המשיב במקרה דנן.
7. אכן קיים הנוהג בבנקים רבים להרחיק לכת במתן שרות ללקוחות ולנקוט באמצעים מיוחדים, לרבות התקשרות טלפונית עם הלקוחות, במטרה להעמידם על כך, שכספם אינו מושקע בצורה נאותה ורווחית, ושעלול להיגרם להם נזק עקב כך.
בנק נוהג כך הן מתוך אדיבות ושרות ללקוחות, הן מתוך רצון להראות ללקוח על ידי שרות מיוחד זה, במסגרת ההתחרות עם בנקים אחרים, כי כדאי ללקוח להמשיך את קשריו עם אותו בנק והן לעתים כדי לשכנע את הלקוח להשקיע את כספו בנירות שהבנק עצמו קשור בהנפקתם ומעונין בקידומם.
כל אלה אמצעים מקובלים ולגיטימיים כל עוד הם ננקטים בתום לב ומתוך כוונה כנה לשמור על אינטרס הלקוח,אך אין הם מהווים נורמה מחייבת, אשר יש לראות באי-קיומה משום מעשה רשלנות או הפרת חובה כלפי הלקוח.
8. אמנם מן הראוי להזכיר,כי נקבעו לאחרונה הוראות מחייבות, שיש בהן כדי להגן על לקוחות הבנקים בפני האינפלציה,והמטילות בהקשר זה חובות גם על הבנקים.
בחוזר של בנק ישראל ממאי 1977 כלולה הוראה של המפקח על הבנקים, לפיה על הבנק לשלם רבית על פקדונות ללא תנועה,בשעור הנהוג לגבי פקדונות לזמן קצוב לששה חודשים או יותר. לצורך הוראה זו, מגדיר החוזר "פקדון ללא תנועה" כ-
"פקדון במטבע ישראלי שלגביו עברו שנתיים מאז קבלת ההוראה או הפניה האחרונה מבעל הפקדון או מבא כוחו ואין למוסד הבנקאי קשר אתו בדרך אחרת".
ברור, איפא, שהוראה זו אין לה נפקות למקרה לפנינו.
לאחר מכן, בשנת 1981 תוקנה פקודת הבנקאות – 1941 (בחוק לתקון פקודת הבנקאות (מס' 15) התשמ"א-1981) והוסף לפקודה ס' 13ב' הקובע כדלקמן:
"(א) …
(ב) …
(ג) לא הצליח תאגיד בנקאי ליצור קשר עם בעל הפקדון (הכוונה היא ל'פקדון ללא תנועה' (- ג.ב.), תוך חדשיים, ישקיע את הכספים לזכותו באופן שקבע הנגיד באשור שר האוצר וועדת הכספים של הכנסת.
(ד)…" סעיף 2 מגדיר את המונח "פקדון ללא תנוע" כ"פקדון, בין במטבע ישראלי ובין במטבע חוץ, שלגביו עברו עשרה חדשים מהיום שנתקבלה ההוראה האחרונה מבעל הפקדון".
אין בתקון האמור של פקודת הבנקאות כדי לסייע בידי המערער, וזאת בשל מספר סיבות:
א) התיקון מס' 15 הנ"ל לפקודה נכנס לתוקף רק ביום 1.10.81, ואילו במקרה דנן מדובר בתקופה של "פקדון ללא תנועה" שהסתיימה במרץ 1981.
ב) יצויין, שצו הבנקאות (פקדונות ללא תנועה), תשמ"ג-1983, הקובע את דרכי ההשקעה של הפקדונות על פי התקון האמור בפקודה, פורסם רק ביום 30.1.83.
ג) אפילו נצא מההנחה, הבלתי מבוססת, שההוראות הנ"ל היוו נורמה מחייבת כבר בתקופה הרלבנטית לעניננו, גם אז אין לבוא בטרוניא אל הבנק, שכן עולה מהסעיפים 2ו-13ב' הנ"ל לפקודה המתוקנת, שחובת הבנק להשקיע כספים המצויים ב"פקדון ללא תנועה" קמה רק שנה אחרי שנעשתה בפקדון הפעולה האחרונה (10 חדשים ועוד חדשיים), ואילו במקרה נשוא הערעור עברה רק תקופה של 11 חדשים מעת הפעולה האחרונה.
9. על סמך כל הנימוקים הנ"ל הייתי מציע לחברי הנכבדים לדחות את הערעור, ולחייב את המערער לשלם למשיב שכר-טרחת עו"ד בסך אלף וחמש מאות שקלים חדשים, כאשר סכום זה נושא רבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד לתשלום בפועל.
השופט א. ברק
השופט ש. לוין
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט בך.
ניתן היום, כ' בשבט התשמ"ו (30.1.1986).