עא 3024/10-דחיית ערעורים בנוגע לייחוס אחריות בנזיקין לילדים בגין עוולות שביצע אביהם בכספי ירושה

עא 3024/10 ג'ק ויינר נ' גבריאל מויאל (עליון, א' חיות, ח' מלצר, ע' פוגלמן) 02/04/2013

קראו את פסק הדין בהא על מנת להרחיב בנושא חלוקת אחריות בנזיקין

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3024/10 ע"א 3103/10 ע"א 3412/10 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט ע' פוגלמן המערערים בע"א 3024/10: 1. ג'ק ויינר 2. גרטה שלטון (לבית הלר) 3. וולטר אופנהיימר 4. לינדה קרישר (אופנהיימר) 5. דוד אופנהיימר

נ ג ד המשיבים בע"א 3024/10: 1. גבריאל מויאל 2. צבי יוחנן הלר 3. אסתר מויאל המערערת בע"א 3103/10: 1. אסתר מויאל נ ג ד המשיבים בע"א 3103/10: 1. ג'ק ויינר 2. גרטה שלטון (לבית הלר) 3. וולטר אופנהיימר 4. לינדה קרישר (אופנהיימר) 5. דוד אופנהיימר

המערער בע"א 3412/10: 1. צבי יוחנן הלר נ ג ד המשיבים בע"א 3412/10: 1. ג'ק ויינר 2. גרטה שלטון (לבית הלר) 3. וולטר אופנהיימר 4. לינדה קרישר (אופנהיימר) 5. דוד אופנהיימר 6. זדנקה הלר 7. דני הלר 8. בדריך הלר 9. עזבון המנוח ארנסט הלר ז"ל 10. אריקה הלר ז"ל 11. אסתר מויאל 12. גבריאל מויאל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 25.2.2010 בת"א 278/04 שניתן על-ידי כב' השופט מ' רניאל תאריך הישיבה: י' באייר התשע"ב (2.5.2012) בשם המערערים בע"א 3024/10; המשיבים בע"א 3103/10; והמשיבים 5-1 בע"א 3412/10: עו"ד גד ויסקינד בשם המשיבים 1 ו-3 בע"א 3024/10; המערערת בע"א 3103/10; והמשיבים 12-11 בע"א 3412/10:עו"ד סלים רשאד בשם המשיב 2 בע"א 3024/10; והמערער בע"א 3412/10: עו"ד נחום פישהנדלר

פסק-דין 

השופטת א' חיות:

לפנינו שלושה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' רניאל) מיום 25.2.2010, לפיו חויבו אסתר מויאל (המערערת בע"א 3103/10 ולהלן: אסתר) ואחיה, צבי יוחנן הלר (המערער בע"א 3412/10 ולהלן: צבי) לשלם למערערים בע"א 3024/10 (להלן: התובעים) סכומים שונים, כמי שנטלו חלק בעוולות שביצע אביהם המנוח ארנסט הלר (להלן: ארנסט) כלפי התובעים בנוגע לכספים שהתקבלו ממכירת נכסים של בני משפחה אשר נספו בשואה. התביעה ככל שהופנתה נגד בעלה של אסתר, גבריאל מויאל (המשיב 1 בע"א 3024/10 ולהלן: גבריאל) נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי.

ערעוריהם של אסתר וצבי נסובו על חיובם בדין וערעור התובעים נסוב על דחיית התביעה נגד גבריאל.

עיקרי העובדות הצריכים לעניין

1. ביום 26.3.1993 נחתם בגרמניה הסכם בין ארנסט ובין ה-Conference on Jewish Material Claims against Germany Inc. (המועצה לתביעות חומריות של יהודים נגד גרמניה ולהלן: JCC), המתייחס לשני נכסי מקרקעין בעיר דרזדן, האחד ב-אלונשטרסה 53 שהיה בבעלות אוטו הלר, דודו של ארנסט, והאחר ב-שבניצרשטרסה 49, שהיה בבעלות אנני קונירש, בת דודו של ארנסט (להלן: הנכסים). אוטו הלר ואנני קונירש נספו בשואה ועוד קודם לכן, הוחרמו שני הנכסים על-ידי שלטונות גרמניה. ברקע ההסכם האמור שנחתם בין ארנסט ל-JCC (להלן: ההסכם הראשון) עמדו שתי תביעות שהגיש ארנסט והגישה ה-JCC נגד שלטונות גרמניה להשבת נכסים אלה. ארנסט התחייב במסגרת ההסכם הראשון למשוך את תביעתו ובתמורה הסכימה ה-JCC להעביר לו 80% מן הסכומים שיתקבלו אצלה בגין מכירת הנכסים.

בראש ההסכם הראשון צוין כי ארנסט הלר מתקשר בהסכם גם כבא-כוחה של זדנקה הלרובה, אלמנת אחיו בדריך-פריץ, ובסעיף 5 להסכם הראשון (בנוסחו המתורגם) נכתב כך:

"מר הלר הגיש, להוכחת זכויות הירושה שלו, מסמכים שונים ומועצת התביעות (Claims Conference) קיבלה מסמכים אלה לידיעתה. מתוך מסמכים אלה ניתן להסיק, שאפשר להניח, ברמת ביטחון גבוהה, שהגב' אני קונירש (Anny Konirsch) לבית הלר (Heller) נפטרה כתוצאה מצעדי הרדיפה של הנציונל-סוציאליסטים. מר הלר (Heller) מצהיר שהיא נפטרה כשאין לה ילדים. גם אחיו, מר בדריך הלר (Bedrich Heller) נפטר. במצב עניינים זה, נשארים מר הלר (Heller) וגיסתו זדנקה הלרובה (Zdenka Hellerova) היורשים החוקיים של אוטו הלר (Otto Heller). אך, מאחר וחסרות תעודות הפטירה הנדרשות, מקבל מר הלר (Heller) על עצמו את ההתחייבות לפצות את היורשים הנוספים העלולים להופיע, מתוך הכנסת המכירה אותה הוא קיבל לידיו בהתאם להסכם שלפנינו".

על-פי ההסכם הראשון קיבל ארנסט לידיו בין התאריכים 14.12.1993 ל-17.6.1994 סך של למעלה ממיליון מארקים גרמנים.

2. ארנסט הלך לעולמו בתחילת שנת 1996 וכשנתיים לאחר מכן, ביום 20.10.1997, נערך הסכם נוסף בין ה-JCC מצד אחד ובין אלמנתו אריקה הלר, וכן זדנקה הלרובה אלמנתו של בדריך-פריץ (אחיו של ארנסט) ושני בניה – בדריך וזדנק, מצד שני, אשר הוגדרו כולם בהסכם כ"יורשי הלר". בפועל חתמו על ההסכם בשם "יורשי הלר" אריקה הלר ועו"ד שמעון צח (להלן: ההסכם השני) והוא התייחס לנכסים אחרים של משפחת הלר, שנתבעו מידי שלטונות גרמניה. במסגרת ההסכם השני הוסכם כי "יורשי הלר" ימשכו את התביעות שהוגשו מטעמם בקשר עם אותם נכסים ובתמורה תעביר להם ה-JCC אחוזים (המשתנים מנכס לנכס כמפורט בהסכם), מתוך הסכומים שיתקבלו אצלה עבור מכירתם. יצוין כבר עתה כי ההסכם השני אינו עומד במוקד ההליכים דנן אך לאמור בו, כפי שיפורט להלן, יש חשיבות לצורך קביעת ממצאים באשר לעובדות שהיו ידועות לאסתר ולגבריאל במועדים הרלוונטיים לעילות שעליהן התבססה התביעה נגדם.

סעיפים 3 עד 6 להסכם השני כוללים פירוט של "עץ המשפחה" ושל סדר הירושה במשפחת הלר. תיאור המשפחה בסעיפי ההסכם תחילתו בבני הזוג היינריך ויוספה הלר, אשר הולידו ארבעה בנים – אמיל, ריכרד, אוטו ורוברט. אמיל נישא לאולגה ונולדו להם שתי בנות – גרטרוד שטיינר ואנני קונירש. ריכרד הלר נישא לאלזה ונולדו להם שלושה בנים – ארנסט, בדריך-פריץ ואוסקר. אוטו נישא לפלורה ונולדו להם שתי בנות – פריידה-בדרישקה ויינר וגרטה שלטון. רוברט נישא למריה אך הוא נפטר עוד בשנת 1929 ולא נולדו להם ילדים. אשר לסדר הירושה צוין בהסכם השני לגבי אמיל הלר כי ביתו גרטרוד לא שרדה את השואה ומועד פטירתה המשוער הוא אפריל 1942. יורשיה על-פי הנתונים וההוכחות שברקע ההסכם הם הוריה, אמיל ואולגה הלר, שאף הם לא שרדו את השואה ומועד פטירתם המשוער הוא אפריל 1943 (אמיל) ויולי 1942 (אולגה). על כן, היורשת הבלעדית שלהם, על-פי המצוין בהסכם, הייתה בתם אנני קונירש שהמועד המשוער של פטירתה הוא 8.5.1945. אנני קונירש לא העמידה צאצאים ועל כן, כך צוין בהסכם, ירשו אותה דודיה – ריכרד ואוטו הלר. ריכרד הלר שרד את השואה ונפטר בשנת 1963. מבין שלושת בניו אוסקר לא שרד את השואה והלך לעולמו בשנת 1943 מבלי שנישא ומבלי שהעמיד צאצאים. שני הבנים האחרים, ארנסט ובדריך-פריץ שרדו את השואה. ארנסט נישא כאמור לאריקה ונולדו להם שני ילדים, אסתר וצבי. בני הזוג השתקעו בישראל. בדריך-פריץ נישא לזדנקה ונולדו להם שני ילדים בדריך וזדנק (דני). בני הזוג השתקעו בצ'כיה.

ההסכם השני נערך כזכור באוקטובר 1997, לאחר פטירתם של ארנסט ובדריך-פריץ, והאלמנות אריקה וזדנקה וכן שני ילדי בדריך-פריץ כונו בהסכם "יורשי הלר", אף שמדובר למעשה ביורשי ריכרד הלר בלבד. אשר לאוטו הלר צוין בהסכם השני כי הוא נישא לפלורה ושניהם לא שרדו את השואה (אוטו הוכרז כנפטר בפברואר 1943). שתי בנותיו – פריידה-בדרישקה וגרטה – שרדו את השואה והתגוררו "לפחות בחודש אוגוסט, 1946 באמריקה" (סעיף 3 להסכם השני). עוד צוין בהסכם כי "אפשר להניח שהירושה של אוטו ופלורה הלר […] עברה לבנותיהן בתור יורשים" (סעיף 5). יחד עם זאת, צוין בהסכם כי מאחר שבנותיו של אוטו הלר לא הגישו תביעות להשבת הנכסים, באה ה-JCC בנעליהן והצדדים הסכימו "לא לבצע כל הליכים לגילוי זכאים משפטיים נוספים העלולים להיות בחיים" (סעיף 11). כמו כן הצהירה ה-JCC באותו סעיף כי היא פוטרת את "יורשי הלר", כהגדרתם בהסכם, מכל תביעות של יורשי אוטו הלר העלולים להתייצב באיחור לגבי הנכסים הכלולים בהסכם השני. זוהי ככל הנראה הסיבה שצאצאיו של אוטו הלר אשר היו זכאים על-פי סדר הירושה לחלקים בנכסים נשוא ההסכם השני, הגיעו בעניין זה להסכם פשרה עם ה-JCC. הסכם זה לא הוצג במסגרת ההליכים דנן. במאמר מוסגר יצוין כי ככל הנראה הושגה הסכמה בין צאצאי אוטו הלר ובין ה-JCC גם בכל הנוגע לזכויותיהם בנכסים נשוא ההסכם הראשון. פרטיה של הסכמה זו אף הם לא הוצגו במסגרת ההליכים דנן, אך צוין כי היא נוגעת לחלק שקיבלה ה-JCC מתוך מכירת אותם נכסים (20%).

3. עץ המשפחה המתואר בהסכם השני הולך ומסתעף, ככל שמדובר בצאצאי האחים ריכרד ואוטו הלר. הואיל והסתעפות ענפי המשפחה המתייחסת לילדי האחים ריכרד ואוטו הלר מתוארת בהסכם השני רק בחלקה, והואיל ודמויות הנוטלות חלק מרכזי בהתרחשויות נשוא התביעה דנן לא תוארו בו, נוסיף ונפרטן עתה למען בהירות הדיון:

בענף בניו של ריכרד הלר:

לארנסט, בנו ויורשו של ריכרד, ולאריקה אשתו נולדו כאמור שני ילדים: צבי ואסתר. אסתר נישאה לגבריאל מויאל (צבי, אסתר וגבריאל יכונו להלן יחד: הנתבעים).

לבדריך-פריץ, בנו ויורשו של ריכרד, ולאשתו זדנקה נולדו כאמור שני ילדים: בדריך הלר וזדנק (דני) הלר (פלג זה של המשפחה יכונה להלן: היורשים הצ'כים).

בענף בנותיו של אוטו הלר:

פריידה, ביתו של אוטו, שרדה את השואה ונישאה בארה"ב לארתור ויינר. לבני הזוג נולדו שני ילדים: ג'ק ורות. רות נישאה לוולטר אופנהיימר ולהם נולדו שני ילדים: לינדה ודוד.

גרטה, ביתו השנייה של אוטו, שרדה אף היא את השואה, נישאה בארה"ב ונולד לה בן אחד: רוברט שלטון.

פלג זה של המשפחה, המורכב מצאצאיו של אוטו הלר, יכונה להלן: היורשים האמריקאים. גרטה, ג'ק, וולטר, לינדה ודוד, המשתייכים לפלג זה, הם התובעים בהליך דנן (להלן: התובעים).

4. במסגרת הליכי ביניים שהתנהלו בפניו קבע בית המשפט קמא את מבנה אילן היוחסין ואת סדר הירושה כמתואר לעיל (ראו החלטותיו מיום 22.8.2007 ומיום 25.12.2007) ולהקלת ההתמצאות אף פירט בפסק הדין תרשים מתאים של אילן היוחסין. עובדות אלה אינן שנויות עוד במחלוקת של ממש בין הצדדים, וראינו לשוב ולהציגן במבנה של אילן יוחסין גם במסגרת פסק הדין בערעור, תוך הוספת פרטים מסוימים:

היינריך ויוספה הלר

אמיל הלר רוברט הלר ריכרד הלר אוטו הלר

(נספה בשואה) (נפטר ב-1929 ללא צאצאים) (שרד את השואה ונפטר ב-1963) (נספה בשואה)

גרטרוד אנני ארנסט בדריך-פריץ אוסקר פריידה גרטה

שטיינר קונירש (נישא לאריקה (נישא לזדנקה (נספה בשואה ויינר שלטון

(נספו בשואה שרד את השואה שרד את השואה ללא צאצאים) (שרדו את השואה נישאו

ללא צאצאים) נפטר ב-1996) נפטר ב-1981) בארה"ב. פריידה נפטרה

ב-1985)

צבי אסתר בדריך זדנק רות ג'ק רוברט

(דני)

5. טרם שנפנה לפרט את התביעה בהליך דנן שהגישו היורשים האמריקאים בשנת 2004, נקדים ונספר כי ארבע שנים קודם לכן בשנת 2000 הגישו גם היורשים הצ'כים (זדנקה, בדריך ודני) תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת (ת"א 1135/00) נגד אריקה ונגד עיזבונו של ארנסט (להלן: תביעת נצרת). בתביעתם טענו היורשים הצ'כים כי הם ייפו את כוחם של ארנסט ושל אריקה לטפל בהשבת הרכוש המשפחתי; כי בעקבות שני ההסכמים שנערכו עם ה-JCC קיבלו ארנסט ואריקה לידיהם סכומים נכבדים; וכי חרף זכאותם של היורשים הצ'כים למחצית מאותם סכומים, ארנסט ואריקה הסתירו מהם את הכספים ולא העבירו להם את חלקם. אריקה, בשמה ובשם עיזבונו של ארנסט כיורשת היחידה שלו, הודתה במסגרת תביעת נצרת כי ארנסט הוא אכן זה שחתם על ההסכם הראשון בשמו ובשם היורשים הצ'כים וכי היא (יחד עם עו"ד צח) חתמה על ההסכם השני בשמה ובשם היורשים הצ'כים. עוד הודתה אריקה במסגרת תביעת נצרת כי הסכומים מתוקף שני ההסכמים אכן שולמו לידי ארנסט ולידיה, בהתאמה, וכי הם לא העבירו ליורשים הצ'כים את חלקם מתוך סכומים אלה משום שהיה צורך לנכות מהם הוצאות רבות שהוציאו. עוד נטען על-ידי אריקה במסגרת תביעת נצרת כי קיים פלג של יורשים אמריקאים שזכאי אף הוא לנתח מן הכספים וגם מטעם זה אין להורות על העברת מחצית מן הסכומים ליורשים הצ'כים כתביעתם.

בפסק דינו מיום 10.9.2002 קבע בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת נ' אפל-דנון) כי ארנסט ואריקה, בהתאמה, פעלו כשלוחים של היורשים הצ'כים בעריכת כל אחד מן ההסכמים עם ה-JCC וכי הם "הפרו כלפיהם באופן חמור את חובת הנאמנות, לרבות חובת הגילוי ופעלו כלפיהם בחוסר תום לב". בית המשפט דחה את טענות ההגנה שהעלתה אריקה בהקשר זה וקבע כי עליה לשלם ליורשים הצ'כים מחצית מן הסכומים שהתקבלו על-ידי ארנסט ועל-ידה מתוקף ההסכמים עם ה-JCC. בכל הנוגע לאותו חלק מהכספים אשר לטענת אריקה מגיע ליורשים האמריקאים ציין בית המשפט המחוזי בנצרת כי:

"העובדה שהנתבעים [אריקה בעצמה וכיורשת של ארנסט] לא שילמו מאומה לאמריקאים, למרות שכבר שנים ידוע להם על אפשרות קיומם של יורשים בארה"ב, מעידה על כך שאין בכוונתם לשלם להם גם בעתיד.

מכל מקום, יהיה זה מנוגד לשכל הישר לאפשר לנתבעים להעביר מכספי התובעים את חלקם של היורשים האמריקאים לאחר שהללו העלימו והשתמשו בכספי התובעים שקיבלו עבורם בנאמנות במשך שנים רבות, ולאחר שנודע דבר המעילה, נקטו בכל הצעדים האפשריים כדי להבריח את כספי הפיצויים מחשבונות הבנקים. הסכנה שאם הכסף ישאר בידי הנתבעים הוא לא ישולם לעולם לאמריקאים היא מוחשית ואמיתית כשם שלא שולם לתובעים עד כה".

פסק הדין אשר ניתן בבית המשפט המחוזי בנצרת בתביעת היורשים הצ'כים יקרא להלן: פסק-הדין בתביעת נצרת.

למען שלמות התמונה ראוי להוסיף ולציין כי בשנת 2001 עתרו התובעים בהליך שבפנינו, המשתייכים כאמור לפלג היורשים האמריקאי, לעיכוב ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי בנצרת על מנת שיוכלו להצטרף אליו אך בקשתם זו נדחתה ומשכך הוגשה על-ידם בשנת 2004 בבית המשפט המחוזי בחיפה התביעה אשר פסק הדין שניתן בה הוא נושא הערעור דנן.

6. התביעה בבית המשפט המחוזי בחיפה הופנתה נגד היורשים הצ'כים – זדנקה, בדריך וזדנק (דני), נגד עזבון ארנסט ונגד אריקה, צבי, אסתר ובעלה גבריאל וכן נגד עו"ד שמעון צח ועו"ד שמואל לביא אשר ייצג את היורשים הצ'כים בתביעת בנצרת. ביום 29.2.2004 וביום 3.3.2004 ניתנו פסקי דין חלקיים, בהסכמה, נגד אריקה ונגד עיזבונו של ארנסט, בהם חויבה אריקה, בעצמה וכיורשת יחידה של ארנסט, לשלם לתובעים סך של 4,650,000 ש"ח. כמו כן ניתן ביום 25.5.2006 תוקף של פסק דין חלקי להסכם פשרה שהושג בין התובעים ובין עו"ד שמואל לביא. בהתאם נמחקה לבקשת התובעים ביום 10.1.2008 התביעה נגד היורשים הצ'כים וביום 17.1.2008 נדחתה בהסכמה התביעה נגד עו"ד צח. מאותו שלב ואילך נמשך, אפוא, ההליך נגד צבי, אסתר וגבריאל וממילא נוגע פסק הדין נושא הערעור לנתבעים אלה בלבד.

התביעה התמקדה כאמור בכספים שקיבל ארנסט מתוקף ההסכם הראשון והתובעים טענו כי ארנסט קיבל לידיו את הכספים על-פי אותו הסכם אך לא העביר להם סכום כלשהו מתוכם. זאת למרות שמדובר בכספים שהיוו 80% מתמורת המכירה שהתקבלה עבור שני נכסים בדרזדן שהוחרמו על-ידי שלטונות גרמניה הנאצית, האחד היה טרם ההחרמה בבעלות אנני קונירש (שיורשיה, כזכור, היו האחים ריכרד ואוטו הלר), והשני היה טרם ההחרמה בבעלות אוטו הלר (שהיורשים האמריקאים הם, כזכור, צאצאיו). על כן לטענת התובעים הם זכאים למחצית מן הכספים שהתקבלו עבור הנכס שהיה בבעלות אנני ולמלוא הכספים שהתקבלו עבור הנכס שהיה בבעלות אוטו. התובעים ביססו את תביעתם, בין היתר, על עילות של גזל, תרמית, הפרת נאמנות קונסטרוקטיבית, עשיית עושר ולא במשפט, הפר חובה חקוקה ורשלנות זדונית. התובעים הוסיפו וטענו כי יש לאמץ ולהחיל כמעשה בית דין את כל הממצאים, הקביעות והעילות אשר נדונו והוכרו בפסק-הדין בתביעת נצרת גם לצורך התיק דנן וזאת לא רק נגד אריקה כמי שהייתה נתבעת שם אלא גם נגד צבי, אסתר וגבריאל כמי שהיו מעורבים וקרובים לאותו הליך. לחלופין טענו התובעים כי יש להטיל אחריות על צבי, אסתר וגבריאל כשותפים וכמעורבים באופן פעיל במעשי המרמה וההסתרה ולמצער כמי שידעו על המעשים וכמי שעצמו עיניהם ואישרו אותם. בהקשר זה הפנו התובעים אל סעיף 12 של פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין או הפקודה) המרחיב את האחריות הנזיקית בגין עוולות שבוצעו גם על מי "המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשר אותם…".

פסק דינו של בית המשפט קמא

7. בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל את התביעה במלואה ככל שהיא מתייחסת לאסתר ולצבי, ילדיהם של ארנסט ואריקה, ודחה אותה ככל שהיא מתייחסת לגבריאל, בעלה של אסתר. בפסק דינו מיום 25.2.2010 קבע בית המשפט כי ארנסט ביצע, כמעוול עיקרי, עוולות של הפר חובה חקוקה ושל רשלנות בציינו כי ארנסט התקשר בהסכם הראשון והצהיר בו כי הוא וגיסתו זדנקה הם היורשים החוקיים של אוטו הלר, למרות שהוכח כי ידע אותה עת על דבר קיומם של היורשים האמריקאים. עוד ציין בית המשפט כי ארנסט לקח לעצמו את מלוא הסכומים ששולמו על-ידי ה-JCC עבור שני הנכסים על-פי ההסכם הראשון וכי אי תשלום החלק המגיע ליורשים האמריקאים מתוך כספים אלה מהווה הפר חובה חקוקה הקבועה בסעיף 122 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), לפיה מוטלת על יורש החובה לגלות ליורשים האחרים פעולות שהוא מתכוון לעשות בירושה המשותפת "שהן במקרה זה, קבלת תמורה מה-JCC על נכסים השייכים לירושה". לעניין עוולת הרשלנות קבע בית המשפט כי "ארנסט הלר ביצע עוולת רשלנות כלפי התובעים, בכך שלא גילה להם את זכותם לקבלת כספים מנכסים הכלולים בירושתם, ואי גילוי זה גרם להם נזק שהוא אי גביית חלקם בתמורה". לעומת זאת דחה בית המשפט המחוזי את טענת התובעים כי ארנסט הפר כלפיהם חובות נאמנות על-פי חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 או על-פי חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, בקובעו כי התחייבותו של ארנסט בסעיף 5 להסכם הראשון "לפצות את היורשים הנוספים העלולים להופיע" היא התחייבות חוזית שאינה מקימה חובת נאמנות. עוד נקבע כי הפרת התחייבות זו, אף שהיא מקנה לתובעים אפשרות לתבוע את קיומה, אינה עולה כדי הפרת חובה חקוקה. כמו כן דחה בית המשפט את טענת התובעים להפרת חובות חקוקות הקבועות בחוק העונשין, התשל"ז-1977 בציינו כי ארנסט הלך לעולמו ולא ניתן להוכיח את יסודותיהם של העבירות הנטענות מעבר לספק סביר. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת התובעים כי מעשיו של ארנסט מהווים גזל, בקובעו כי על מנת שתתגבש עוולת הגזל צריך שלנגזל תהא "זכות להחזיק מיידית" בנכס ואילו בענייננו כך קבע בית המשפט "מדובר בסכומי כסף. ככלל, קשה לייחס גזילה לקבלת סכומי כסף שאינם צרורים בצרור. מכל מקום, לנגזלים לא היתה 'זכות להחזיק מיידית' בתמורה ששולמה על-ידי ה-JCC, ולכן, לא מתקיימים יסודות עוולת הגזל". לבסוף דחה בית המשפט גם את טענת התובעים לפיה ארנסט ביצע עוולת תרמית כלפיהם בקובעו כי מצג השווא שהציג ארנסט לעניין סדר הירושה במשפחה נעשה כלפי ה-JCC ולא כלפיהם.

8. משקבע כי ארנסט עוול כלפי התובעים ברשלנות ובהפר חובה חקוקה, פנה בית המשפט לבחון את טענת התובעים לפיה יש להטיל גם על הנתבעים צבי, אסתר וגבריאל, אחריות אישית לביצוען של אותן העוולות מכוח הוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין, כמי ששיתפו עצמם במעשיו, אישררו אותם וסייעו בגרימת העוולות על-ידי הסתרת מידע. בית המשפט דחה את טענות הסף שהעלו אסתר וגבריאל בדבר התיישנות התביעה ובדבר העדר עילה כלפיהם. ביחס להתיישנות קיבל בית המשפט את טענת התובעים כי לראשונה נודע להם על ההסכמים רק בשנת 2001 בעת שצבי סיפר על כך סמוך לפני כן לאחד היורשים שביקר בארץ. את קביעתו זו ביסס בית המשפט על הצהרתה של אסתר בתביעת נצרת כי הוריה הסתירו מיתר היורשים באופן מכוון את ההסכמים שערכו עם ה-JCC ואת קבלת הכספים מכוחם, וכן על הקביעה שנכללה בפסק-הדין בתביעת נצרת ולפיה לא דווח ליורשים האמריקאים על דבר ההסכמים. בהתאם, כך הוסיף בית המשפט וקבע, החל מרוץ ההתיישנות להגשת התביעה דנן רק בשנת 2001, ומשהוגשה התביעה בשנת 2004 היא לא התיישנה. בית המשפט החיל לעניין זה את הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) המתייחס למקרים של תרמית ואונאה ולחלופין את הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות העוסק בהתיישנות שלא מדעת. בהקשר זה אף דחה בית המשפט את טענתם של אסתר וגבריאל כי יש לייחס לתובעים ידיעה קונסטרוקטיבית על המועד האחרון שנקבע בגרמניה לצורך הגשת תביעה להשבת נכסים שהוחרמו וכי אם היו מגישים תביעת השבה עד למועד זה היו משכילים לדעת על ההסכם הראשון ועל העברת הכספים לארנסט מכוחו. בית המשפט ציין כי "אין ידיעה קונסטרוקטיבית על קיומו של חוק במדינה אחרת" וממילא אין בידיעת אותו החוק כדי לבסס ידיעה על קיומן של נסיבות עובדתיות המקימות זכויות על-פי אותו החוק. אשר לטענה בדבר העדר עילה, אותה ביססו אסתר וגבריאל על כך שה- JCCהיא הגוף שהיה בעל הנכסים במועד החתימה על ההסכם הראשון ולכן היה על התובעים להפנות את תביעתם כלפיה. טענה זו נדחתה אף היא על-ידי בית המשפט המחוזי בקובעו כי ה-JCC אינה הבעלים של נכסי היהודים שנספו בשואה ומעמדה הוא כשל נאמן בלבד וכי עילת התביעה ממילא אינה לבעלות בנכסים, והיא מתייחסת למצגים השקריים שהציג ארנסט ל-JCC ולכספים שנתקבלו עבור נכסי המשפחה אותם נטל לעצמו תוך הסתרת מידע מהם. עוד קבע בית המשפט כי בעניין זה הוכח שכבר במועד החתימה על ההסכם הראשון ידעו ארנסט, צבי ואסתר על קיומם של יורשים חיים לאוטו הלר והיו שותפים להסתרת המידע על-ידי ארנסט ודי בכך על מנת לשלול את טענת הסף שהועלתה.

9. בית המשפט המחוזי אף קיבל את טענת התובעים לפיה הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק-הדין בתביעת נצרת מהווים מעשה בית דין כלפי אסתר ומחייבים אותה לצורך ההליך דנן, למרות שלא הייתה בעלת דין בתביעת נצרת. זאת, בהינתן העובדה שאסתר התקשרה בהסכם עם היורשים הצ'כים (מע/6 בתיק המוצגים מטעם התובעים) ולפיו סיפקה להם מידע ומסמכים הנוגעים לכספים שקיבלו הוריה מה-JCC ובתמורה התחייבו היורשים הצ'כים לשלם לאסתר 20% מכל סכום שייפסק לטובתם בתביעה שאותה הגישו לבית המשפט בנצרת בהתבסס על המידע והמסמכים הנ"ל. בית המשפט דחה בהקשר זה את טענתה של אסתר כי לא ידעה מה טיבם ומה תוכנם של המסמכים שהעבירה ליורשים הצ'כים, וקבע כי אסתר הייתה מעורבת מאוד בתביעת נצרת ואף שלטה בניהולה. על כן, כך הוסיף וקבע, ניתן לראות בה "צד קרוב" לתובעים בנצרת "[ה]מושתקת מלטעון טענות הפוכות לטענות שנטענו על ידי התובעים בתביעת נצרת". לעומת זאת דחה בית המשפט טענה דומה שהועלתה על-ידי התובעים לגבי גבריאל וקבע כי הוא לא העביר מסמכים וממילא לא היה זכאי לתשלום בגין כך וכי הגם שנכח בדיונים והעביר פתקים לעו"ד לביא, בא-כוחם של היורשים הצ'כים, אין מעורבותו זו מצדיקה קביעה כי היה "צד קרוב" בתביעת נצרת. על כן נקבע כי אין גבריאל כבול לממצאי פסק הדין באותה תביעה ובלשון בית המשפט "אמנם, גבריאל מויאל הוא בעלה של אסתר מויאל, ולכן הוא נמצא לידה ומלווה אותה, אך הם לא אדם אחד אלא שניים".

10. לגופם של דברים וככל שהדבר נוגע לצבי, הגיע בית המשפט למסקנה לאחר שסקר בהרחבה את הראיות הרלוונטיות, כי צבי היה שותף מלא למעשי העוולה שביצעו אביו ארנסט ואימו אריקה אחריו, כלפי התובעים וזאת הן לפני עשייתם הן לאחר מכן. לכן, כך הוסיף, עליו לשאת בתוצאות העוולה מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין המרחיב את האחריות בנזיקין גם על מי שהיו מעורבים כמוהו במעשי העוולה. בית המשפט קבע כי צבי נסע עם אביו לגרמניה וסייע לו במשא ומתן עם ה-JCC לקראת חתימתו של ההסכם הראשון ואף נכח במעמד החתימה על ההסכם. עוד קבע בית המשפט כי צבי היה מעורב בכל הפרטים הקשורים להסכם הראשון, הכיר היטב את עץ המשפחה וידע כי קיימים יורשים אמריקאים שהינם יורשי אוטו הלר, בניגוד להצהרה מפורשת שניתנה בעידודו ולפי דרישתו על-ידי אביו במסגרת ההסכם הראשון. בית המשפט הוסיף וקבע כי צבי ידע מלכתחילה שהנכס באלונשטרסה שייך לאוטו הלר ולפי עץ המשפחה ידע שהאמריקאים הם יורשיו. למרות זאת התעקש שהכסף יועבר לאביו מבלי שתוכח זכאותו לירושה במלואה. על כן ייחס לו בית המשפט יסוד נפשי של מודעות לעוולה והוא הוסיף וקבע כי צבי אף ידע על הכספים שהתקבלו בפועל בחשבונות הוריו וידע לאילו נכסים הם משויכים. כמו כן ידע צבי כי לא הועבר דבר ליורשים האמריקאים מתוך כספים אלה לאורך שנים רבות ולמרות זאת "המשיך להסתיר את סודם המחפיר של הוריו".

בית המשפט דחה את טענתו של צבי כי העובדה שהוא זה שהודיע ליורשים האמריקאים בשנת 2001 על זכויותיהם בכספים, מוכיחה כי לא ידע קודם לכן על זכאותם זו. בהקשר זה קבע בית המשפט "הוכח בפני שצבי הלר ידע היטב עוד טרם החתימה על ההסכם הראשון עם ה-JCC על היורשים האחרים ועל זכאותם. איני מאמין לו שלא ידע שהיורשים האמריקאים והצ'כים לא קיבלו דבר מהכספים וכי לא היה שותף להסתרה המתמשכת של הכספים שנתקבלו" ועוד קבע כי "הגילוי לאמריקאים הוא רק מכשיר לנקמה באחותו [אסתר]" שעימה היה מסוכסך בשל כך שסייעה ליורשים הצ'כים בתביעת נצרת וכי הסיפוק שביקש להפיק מנקמה זו "הוא שהניע אותו, לבסוף, לגלות לאמריקאים על הירושה שנגזלה מהם".

11. לעניין אחריותה האישית של אסתר לעוולות שביצע אביה כלפי היורשים האמריקאים, בשל הכספים שקיבל על-פי ההסכם הראשון, ציין בית המשפט כי אין טענה שאסתר הייתה מעורבת במשא ומתן לקראת חתימתו של ההסכם הראשון אולם לגישתו מודעותה לכספים שנתקבלו על-ידי הוריה כתוצאה מהסכם זה ומודעותה לתוכנו באופן כללי "עשויים להקים חבות כלפי התובעים לכספים שנתקבלו בגינו, וזאת על פי העקרון של אשרור עוולה בדיעבד על פי האמור בסעיף 12". בהקשר זה קבע בית המשפט, בין היתר בהתבסס על העדות שמסרה ועל הממצאים בתביעת נצרת, כי אסתר "ידעה היטב מה נמצא במסמכים שסיפקה לתובעים הצ'כים ואיזה שימוש ניתן לעשות בהם במסגרת תביעה משפטית ובכלל זה, גם הסכומים המדויקים שנתקבלו על ידי הוריה לאחר ההסכם הראשון" (ההדגשה הוספה). עוד ציין בית המשפט, בהסתמכו על עדותה של אסתר בתביעת נצרת, כי כבר לאחר קבלת הכספים ב-1993 מכוח ההסכם הראשון היא הוזהרה על-ידי הוריה שלא לגלות על כך דבר לדוד אופנהיימר, אחד היורשים האמריקאים אשר בא לבקרם באותה עת. מכאן הסיק בית המשפט כי אסתר ידעה כבר אז שיש לו זכות בכספים שנתקבלו, אחרת מה טעם ראו הוריה לשמור את הדבר בסוד מפניו. בהקשר זה אף דחה בית המשפט את טענתה של אסתר כאילו לא הכירה את היורשים האמריקאים או כי הכירה אותם רק אחרי שהוגשה התביעה בנצרת, בציינו כי מן הראיות עולה שהיא הכירה את דוד ואת סבתו פריידה (פרידל), אחת הבנות של אוטו הלר, עוד באמצע שנות השבעים וכן כי במכתב שכתבה לאימה בשנת 2000 התייחסה מפורשות לביקור של "אחד היורשים", "נכד של פרידל" בביתם.

תימוכין למסקנה כי אסתר הייתה מודעת למעשי העוולה שביצע אביה ואישררה אותם, מצא בית המשפט גם בכך שהיא הייתה מעורה ומעורבת מאוד בכל פרטי המשא ומתן בין אימה אריקה הלר ובין ה-JCC בנוגע להסכם השני ובחתימה עליו. במסגרת הסכם זה פורט, כזכור, עץ המשפחה ופורט סדר הירושה המשפחתי. מכאן למד בית המשפט כי אסתר הייתה מודעת לאותם הפרטים וממילא הייתה מודעת לזכויותיהם של היורשים האמריקאים הנובעות מכך, ככל שהדבר נוגע לכספים שהתקבלו על-פי ההסכם הראשון.

על כן, ובדומה למסקנה שאליה הגיע בעניינו של צבי, קבע בית המשפט כי אסתר הייתה שותפה למעשי העוולה של אביה ועליה לשאת בתוצאותיהם לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין, ובלשון בית המשפט:

"הן אסתר והן צבי הלר הכירו היטב את היורשים האמריקאים והיו מודעים לקיומם ולזכויותיהם בכספים שנתקבלו על ידי ארנסט הלר. שניהם, אסתר מויאל וצבי הלר היו שותפים, לפני, בזמן ואחרי מעשי העוולה של ארנסט הלר אביהם שהמשיכו על ידי אשתו ואמם אריקה הלר. לפיכך, עליהם לשאת בתוצאות העוולה לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין".

12. לעומת זאת סבר בית המשפט כי אין להטיל אחריות דומה על גבריאל, בעלה של אסתר. בית המשפט ציין כי לא הוצגו ראיות הסותרות את עדותו של גבריאל לפיה אף שנלווה אל אשתו בחלק מן הנסיעות, הוא לא היה מעורב בהליכים לקראת חתימת ההסכם השני, לא השתתף בפגישות כיוון שאינו דובר גרמנית ולא היה מעורה בפרטים הנוגעים לאותו הסכם או בחתימה עליו. לפיכך סבר בית המשפט כי לא הוכחה בפניו אחריותו של גבריאל מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין לעוולה שביצע ארנסט כלפי התובעים בקשר לכספים שקיבל על-פי ההסכם הראשון.

13. לבסוף דחה בית המשפט טענה נוספת שהעלו התובעים בדבר זכות עקיבה הקמה להם בנסיבות העניין לגבי הכספים שהגיעו להם עבור הנכסים נשוא ההסכם הראשון ואשר לטענתם הועברו בפועל לארנסט ואריקה ולאחר מכן לידי הנתבעים. בעניין זה ציין בית המשפט כי משנדחו על-ידו טענות התובעים לעניין עוולת הגזל ולעניין קיומם של יחסי נאמנות בין ארנסט ליורשים האמריקאים, אין מדובר בגזילת כספי ירושה מן התובעים המקימה זכות עקיבה על-פי המשפט המקובל. עוד ציין בית המשפט כי הכספים שהועברו בהעברה בנקאית לחשבון הבנק של ארנסט ואריקה על-פי ההסכם הראשון, נתערבבו בכספים נוספים באותו חשבון ועל כן, כך קבע, אין לראותם כבר מלכתחילה כנכס ספציפי שנגזל אלא כחוב שחייב הבנק לבעל החשבון. אשר לזכות העקיבה על-פי דיני היושר ציין בית המשפט כי הואיל ואין מדובר בהפרת יחסי אמון בין הצדדים אין מקום לעקיבה אחר הכניסות והיציאות של הכספים ולזיהויים באופן זה.

בית המשפט המחוזי סיכם וקבע, אפוא, כי על אסתר וצבי כמי שנטלו חלק בעוולות שביצע אביהם, לשלם לתובעים כל סכום שנתקבל על-פי ההסכם הראשון עבור מכירת הנכס שהיה שייך לאוטו הלר וכן מחצית מהסכום שנתקבל עקב מכירת הנכס שהיה שייך לאנני קונירש. על-פי ממצאיו של בית המשפט קיבל ארנסט עבור הנכס השייך לאוטו הלר באלונשטרסה 43, סכום אשר בשערוך ליום הגשת התביעה עומד על 3,483,448 ש"ח ועבור הנכס בשבניצרשטרסה סך של 1,715,494.6 ש"ח (אשר מחציתו שלה זכאים התובעים עומדת על 857,747.3 ש"ח). אולם, הואיל והתובעים העמידו את תביעתם כלפי צבי על סך של 600,000 ש"ח בלבד ואת תביעתם נגד אסתר על סך של 2,200,000 ש"ח, בערכי יום הגשת התביעה (לא כולל סך של 300,000 ש"ח שנתבע מאסתר בגין עוגמת נפש ולא נפסק – ראו בש"א 19947/07), חייב בית המשפט המחוזי את השניים בתשלום סכומים אלה, במלואם, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 22.2.2004. כמו כן חויבו צבי ואסתר בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך-דין לתובעים. התביעה נגד גבריאל נדחתה, כאמור, ובהתאם חויבו התובעים לשלם את הוצאותיו ואת שכר טרחת עורך-דינו.

טענות הצדדים

ע"א 3024/10 – ערעור התובעים

14. בערעורם מלינים התובעים על דחיית התביעה נגד גבריאל וטוענים כי בניגוד לקביעותיו של בית המשפט קמא מעשיו ומחדליו של גבריאל בין השנים 1993 (חתימת ההסכם הראשון) ו-2002 (מתן פסק-הדין בתביעת נצרת), מבססים מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין את אחריותו האישית כמי שאשרר את מעשי העוולה שביצע ארנסט. לטענתם, לצורך הטלת אחריות על מאשרר יש להוכיח שהוא היה מודע או, למצער, נטל את הסיכון לכך שהמעשה אותו הוא מאשרר מהווה עוולה. עוד טוענים התובעים כי אין חובה להוכיח קשר סיבתי בין האשרור לעוולה שבוצעה, שכן האשרור מתבצע, מטבע הדברים, לאחר שהעוולה המקורית כבר הושלמה. התובעים מוסיפים וטוענים כי אשרור יוצר חבות מלאה ושווה לזו של המבצע הישיר וכי אין כל תנאי מקדמי לפיו על המאשרר להיות "בעל סמכות" או "חב חובת זהירות" לצורך קביעת אחריותו. את מודעותו של גבריאל למעשי העוולה מבקשים התובעים ללמוד מן העובדה שפרט להיותו נשוי לאסתר, השניים שותפים בעסקים ומשתפים זה את זה בכל על-פי עדותם שלהם. עוד טוענים התובעים כי גבריאל הכיר את דוד אופנהיימר, שהגיע לחתונתו בשנת 1974, והיה שותף בהסתרת המידע ממנו שעה שזה התארח בביתו בחודש נובמבר 2000. כמו כן נטען כי גבריאל השתתף בנסיעה לגרמניה ולצ'כיה שעניינה השבת הרכוש וכי במהלכה סייע לאסתר והיה מודע להתקשרות בהסכם השני גם אם לא היה מעורב בעצמו במשא ומתן. התובעים טוענים עוד כי גבריאל היה שותף פעיל בתביעת נצרת, ותמך בהתקשרותה של אסתר בהסכם עם היורשים הצ'כים למסירת מידע ולקבלת תמורה בעבור כך. התובעים מוסיפים וטוענים כי מתמליל שיחה בין אריקה לבין אסתר מיום 1.4.2002 עולה שבני הזוג מויאל עמדו יחד מאחורי הגשת התביעה בנצרת וכי היה להם אינטרס כספי שלא לגלות ליורשים האמריקאים דבר על אותו הליך. התובעים אף מצביעים על התצהיר שהגיש גבריאל במסגרת תביעה שניהלה אריקה נגד אסתר ונגדו בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה (תמ"ש … ולהלן: התביעה בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה), בו הוא הצהיר כי אריקה גזלה את כספי היורשים הצ'כים. לטענת התובעים, עולה מכך מודעותו של גבריאל גם לעוולות כלפי היורשים האמריקאים. עוד טוענים התובעים כי גבריאל הפיק הנאה ממעשיו של ארנסט, אף שיסוד זה אינו מהווה לטענתם תנאי הכרחי לקיומו של אשרור, ובהקשר זה נטען כי לאחר שארנסט ואריקה קיבלו את תמורת ההסכמים הם הרעיפו על בני הזוג מויאל כספים ומתנות. נוכח האינטרס הכספי שהיה לגבריאל יש לראות בו לטענת התובעים כמי ששיתף עצמו במעשיו של ארנסט וכמי שסייע בהעלמת הכספים. לבסוף, התובעים טוענים כי היה על בית המשפט לקבוע שגבריאל עוול כלפיהם ברשלנות, לרבות רשלנות זדונית, שכן בהיותו קרוב משפחה הוא חב כלפיהם כיורשים חובת זהירות וכן חובת גילוי ותום-לב.

15. גבריאל, מצידו, סומך ידיו על קביעותיו של בית המשפט קמא לפיהן הוא אינו "צד קרוב" לפסק-הדין בתביעת נצרת; הוא ואסתר לא היו מעורבים בהסכם הראשון; והוא עצמו אף לא היה מעורב בחתימת ההסכם השני. לטענתו ההליך דנן נסוב כולו על ההסכם הראשון, ומשנקבע כי הסכם זה נחתם על-ידי ארנסט וכי צבי לבדו הוא זה שהיה מעורב בכך, אין לייחס לו כל אחריות נזיקית כלפי התובעים בין במישרין ובין כמי ששיתף עצמו במעשיו של ארנסט או אישרר אותם. גבריאל שב וטוען כי העובדה שליווה את אשתו בנסיעתה לגרמניה לקראת החתימה על ההסכם השני אין בה כדי ללמד על מעורבות כלשהי מצידו באותו הסכם וממילא אין בכך כדי לבסס ממצא לפיו אישרר את מעשי העוולה של ארנסט המתייחסים להסכם הראשון. גבריאל טוען כי על מנת להיחשב כמאשרר אין די במודעותו למעשה העוולה אלא יש להוכיח כי היה בעל סמכות – חוקית או אחרת – לאשרור אותה פעולה וכי אין די בידיעתו המאוחרת על המעשים על מנת לחייבו בנזיקין. עוד הוא טוען כי בהעדר יחסי "שכנות משפטית" כלשהם בינו לבין התובעים אף לא הייתה לו כל חובת דיווח כלפיהם. עוד טוען גבריאל כי בדחותו את טענת ההתיישנות הסתמך בית המשפט על עדותו של צבי, אשר מונעת מנקמנותו כלפי אסתר, וכי הימנעותם של התובעים מלהעיד צריכה הייתה להיזקף לחובתם. לבסוף, טוען גבריאל כי לא קיבל לידיו כספים בעקבות איזה מן ההסכמים וכי הטענות שהעלו התובעים בהקשר זה בערעור בדבר חזקת השיתוף בינו ובין אסתר, מהווה הרחבת חזית.

ע"א 3103/10 – ערעורה של אסתר

16. אסתר טוענת כי קביעת אחריותה כמאשררת של מעשי אביה מרחיבה את גבולות התפרשותה של הוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין הרחק מעבר לאלו שנקבעו בפסיקה. לטענתה, אין חולק כי היא לא הייתה מעורבת בהסכם הראשון שנערך בשנת 1993, ושגה בית המשפט בקובעו כי מעורבותה בהסכם השני בשנת 1997 וידיעתה המאוחרת על מעשי אביה מקימה לגביהם אחריות. אסתר טוענת בדומה לגבריאל כי מאשרר הוא מי שמחזיק בסמכות לאשר את המעשים המהווים עוולה, וכי יסוד זה לא התקיים בעניינה ולטענתה אפילו אם ידעה על מעשי אביה בזמן אמת היא לא חבה חובת דיווח כלפי התובעים שכן אין ביניהם כל "שכנות משפטית". אסתר טוענת עוד כי מעורבותה בהסכם השני אינה מבססת מודעות בדבר זהות התובעים וזכויותיהם. לטענתה, נודעו לה פרטי היורשים האמריקאים רק בשנת 2000 וכך אף צוין בתצהיר שהגישה בתביעת נצרת, ולשיטתה אין בידיעה זו כדי לבסס את האחריות הנזיקית שהוטלה עליה ביחס למעשים שבוצעו בשנת 1993. אסתר מוסיפה וטוענת כי בפסק-הדין בתביעת נצרת לא נאמר מיהם אותם יורשים אמריקאים ולא ניתן ללמוד ממנו או מן העובדה שמסרה מסמכים ליורשים הצ'כים, שהיא הייתה מודעת לזהותם או לזכויותיהם. אסתר מדגישה כי השימוש שנעשה עד היום בסעיף 12 לפקודת הנזיקין הינו שימוש מוגבל ביותר וטוענת כי מעשיה לא תרמו לעוולות שביצע ארנסט ולא החמירו את הנזק שנגרם לתובעים.

אסתר מוסיפה ומעלה טענות לגבי קביעותיו של בית המשפט קמא בעילות הסף ועוד היא טוענת כי לא הוכח שהתובעים הם יורשיה של אנני קונירש, כי אין לכך עיגון בלשון ההסכמים וכי הם נמנעו מלהציג צווי ירושה. לטענתה, אילן היוחסין שהוצג בתביעת נצרת, עליו נסמך בית המשפט קמא בהליך דנן, הינו חלקי, זהות עורכו מוטלת בספק והוא אינו עוסק בענייני הירושה. בנוסף, טוענת אסתר כי לא היה מקום לחייבה להשיב סכומים שקיבל אביה מכוח ההסכם הראשון, שכן סכומים אלו הועברו אליו שנים לפני שהיא היתה מודעת לזהות היורשים. בתשובה לטענות התובעים בדבר היותה "שותפה" לעוולות שביצע אביה, מציינת אסתר כי בפרק הסיכום של פסק-הדין נכתב אומנם "מצאתי ש[צבי] ו[אסתר] היו שותפים לעוולה שביצע אביהם" אך כוונת הדברים היא שהם חייבים במשותף ולא שהם שותפים לעוולה. לטענתה, כך עולה גם מגוף פסק-הדין – בו נקבע שלא הייתה לה מעורבות בהסכם הראשון. אסתר מוסיפה וטוענת כי אין במכתב ששלחה לאימה ביום 22.11.2000, בו כתבה ש"דוד מאמריקה (הנכד של פרידל), אחד היורשים, נמצא בביתנו", כדי ללמד על מודעותה לקיומם של היורשים האמריקאים וכי מכל מקום מכתב זה נשלח כשבע שנים לאחר מעשי אביה. לבסוף טוענת אסתר כי אין בכוחו של ההליך בתביעת נצרת, אשר התקיים בין השנים 2002-2000, לבסס טענת שיתוף וסיוע למעשים שבוצעו על-ידי אביה בשנת 1993.

17. התובעים, מצידם, סומכים ידיהם על קביעותיו של בית המשפט קמא ביחס לטענות הסף והם טוענים כי אסתר מנועה מלטעון שלא הוכח סדר הירושה, שכן היא עצמה נסמכה על אילן היוחסין שהוצג. התובעים מוסיפים ומציינים כי התביעה שהגישו נוגעת אך ורק לחלקו של ארנסט בתמורה שנתקבלה בגין מכירת הנכסים נשוא ההסכם הראשון (80%) וכי ביחס ליתרת הסכום הם הגיעו להסדר עם ה-JCC. לטענתם, אסתר נמנעה מלהתייחס לטענות ביחס להיותה מעוולת במשותף, שותפה ומסייעת ודי בכך כדי לדחות את ערעורה. התובעים מפנים לשורת קביעותיו של בית המשפט קמא, לפיהן אסתר הייתה מעורבת בהסכם השני; הכירה את היורשים האמריקאים; הייתה מודעת לזכויותיהם; ונטלה חלק בעוולות שביצע אביה. התובעים שבים וטוענים כי לצורך קביעת אחריות מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין אין צורך להוכיח קשר סיבתי בין האשרור לעוולה שבוצעה ולטענתם אסתר הייתה מודעת לעוולה שביצע אביה והפיקה הנאה ממעשיו. בין היתר מצביעים התובעים על המכתבים ששלחה אסתר לאימה במהלך ביקורו של דוד אופנהיימר בביתה בחודש נובמבר 2000, ועל תמליל השיחה עם אימה ביום 1.4.2002 (שהוגש במסגרת התביעה שהגישה נגדה אימה בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה), מהם נלמדת לטענתם מודעותה של אסתר לזכויותיהם. עוד מפנים התובעים לתצהירים שהגישו אסתר וגבריאל באותו הליך שם הצהירו כי קיבלו כספים מארנסט ומאריקה, לעובדה שהיא זו אשר מסרה ליורשים הצ'כים את המסמכים שעליהם התבססה תביעתם ולקביעות שבפסק-הדין בתביעת נצרת, לפיהן הייתה אסתר מודעת להסתרת הכספים על-ידי הוריה.

ע"א 3412/10 – ערעורו של צבי

18. ערעורו של צבי מתמקד בהיקף תחולתו של סעיף 12 לפקודת הנזיקין אך הוא מוסיף וטוען גם כי בית המשפט שגה כשמצא את אביו אחראי לביצוע עוולות של הפרת חובה חקוקה ושל רשלנות וממילא שגה כשמצא אותו אחראי כמסייע וכמי ששיתף עצמו באותן עוולות. צבי טוען כי סעיף 122 לחוק הירושה עוסק בנסיבות שונות לחלוטין מאלו שהתרחשו במקרה דנן והוא אינו מטיל על יורש או על בנו חובה ליידע יורשים אחרים בדבר זכויות תביעה העומדות להם. על כן, לטענתו, אביו הפר לכל היותר התחייבות חוזית שנקבעה בסעיף 5 להסכם הראשון, אך לא ניתן לראות בו כמי שעוול בהפרת חובה חקוקה. אשר לחלקו שלו כמסייע וכמי ששיתף עצמו באותה עוולה, צבי טוען כי אומנם ליווה את אביו וסייע לו במשא ומתן לקראת ההסכם הראשון אך לדבריו הוא לא נטל כל חלק באיתור היורשים ובמגעים המוקדמים עם ה-JCC. צבי מוסיף וטוען כי אביו הסתיר ממנו את עץ המשפחה; כי הוא נחשף לתוכנו של העץ המשפחה רק בהליך בנצרת; כי הוא לא ידע על אודות חלקם המדויק של היורשים האמריקאים בסדר הירושה; וכי הוא לא יכול היה לחזות מה יעשה אביו בכספים שקיבל. צבי מדגיש כי הוא זה שיצר קשר עם התובעים בשנת 2001 ויידע אותם בדבר זכויותיהם, וזאת לאחר שנחשף להסכם השני ולעץ המשפחה שפורט בו. צבי טוען עוד כי החובה של יורש להשקיע מאמץ בגילוי יתר היורשים אינה חלה עליו וכי לא הוכח שהוא נהנה מכספי ההסכמים או כי היה שותף לקנוניה עם אביו בהקשר זה.

לטענתו של צבי, שגה בית המשפט קמא בקובעו "באופן שיורי" כי אביו עוול כלפי התובעים ברשלנות, מבלי שערך דיון בחובות הזהירות המושגית והקונקרטית ובהפרתן. עוד טוען צבי כי גם אם נתקיימו יסודות עוולת הרשלנות אצל אביו לא ניתן לקבוע שהוא היה שותף לעוולה זו, וכי יש בכך משום כשל לוגי. צבי טוען כי בית המשפט קמא לא קיבל את תיאורית "הרשלנות הזדונית" שהעלו התובעים ולטענתו תיאוריה זו ממילא אינה מוכרת בפסיקה. כמו כן טוען צבי כי לא נקבעה חבותו כ"מעוול במשותף" לפי סעיף 11 לפקודת הנזיקין ויש בטענה זו של התובעים ניסיון להטעות את ערכאת הערעור. צבי מוסיף וטוען כי לא הוכח שקיים קשר סיבתי בין המעשים המיוחסים לו ובין העוולה שביצע אביו ולטענתו חלקו בהסכם הראשון התמצה בסיוע לאביו בשאלה "איך להוכיח אם יש או אין ילדים לאנשים מעץ המשפחה", בלא שידע באותו שלב את פרטי עץ המשפחה. עוד טוען צבי כי לא הוכח שאביו התכוון להעלים מידע מהיורשים האמריקאים כבר בעת עריכת ההסכם הראשון; כי לא הוכח אם ומתי שיתף אותו אביו בכוונתו זו; וכן לא הוכח שהוא היה מודע לכוונת אביו בזמן אמת. צבי מוסיף ומעלה טענות לעניין התיישנות התביעה בציינו כי אף שלא העלה טענה זו בבית המשפט קמא אין מניעה שיצטרף לטענותיהם של אסתר וגבריאל בהקשר זה ובנוסף טוען צבי כי היה מקום לחסום את התביעה מפאת שיהוי. עוד הוא טוען כי היה על בית המשפט להפחית את סכום הפיצוי שנפסק לתובעים בשל אשם תורם שהתבטא באי-הגשת תביעה על-ידם להשבת נכסי המשפחה בתוך המועד שנקבע לכך בדין הגרמני. לבסוף עותר צבי לכך שנורה במסגרת הערעור לתובעים להגיש כראיות נוספות בשלב הערעור את ההסכמים שנערכו בינם ובין ה-JCC וכן את פרטי הסכומים שקיבלו על-פי הסכמים אלה.

19. התובעים טוענים מנגד כי בפסק דינו של בית המשפט קמא ובפסק-הדין בתביעת נצרת נקבע כי צבי אינו מהימן; כי טענת ההתיישנות נטענה מפיו לראשונה בשלב הערעור; וכי טענה זו נדחתה בבית המשפט קמא על יסוד עדותו בדבר העלמת המידע על-ידי הוריו. לטענת התובעים בית המשפט קיבל את עמדתם וקבע כי ארנסט עוול כלפיהם ברשלנות זדונית ודי בכך כדי לייתר את הדיון ביתר העוולות שבוצעו. בהקשר זה טוענים התובעים כי יסודות עוולת הרשלנות הזדונית כוללים מודעות וכוונה ומכאן שאין כל פגם בקביעת חבותו של צבי מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין בקשר לעוולה זו. אשר לצבי עצמו, התובעים מציינים שיש לחייבו הן מכוח סעיף 11 לפקודת הנזיקין – בהיותו מעוול במשותף, הן מכוח סעיף 12 לפקודה – בהיותו מי ששיתף עצמו בעוולה, סייע, ייעץ ואישרר אותה. לטענתם, צבי לא התייחס בערעורו לקביעה לפיה הוא היה שותף לעוולה ודי בכך כדי לדחות את הערעור שהגיש. התובעים סבורים כי טענותיו העובדתיות והמשפטיות של צבי נבחנו ונדחו בפסק­ דינו של בית המשפט קמא, בהסתמכו בין היתר גם על הקביעות בפסק-הדין בתביעת נצרת. התובעים מפנים לקטעים מעדותו של צבי בבית המשפט קמא ובתביעת נצרת לפיהם הוא הכיר את היורשים האמריקאים מביקוריהם הקודמים בישראל וידע כי לאוטו הלר היו יורשים בארצות הברית. כמו כן התובעים שבים וטוענים כי לצורך קביעת אחריותו של צבי לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין אין צורך בהוכחת קשר סיבתי או בהוכחת "הפקת הנאה" מכספי ההסכמים ולמעלה מן הצורך הם נסמכים על פסק-הדין בתביעת נצרת, בו נקבע כי החל מחודש אוקטובר 1999 נמשכו מחשבונותיה של אריקה מאות אלפי שקלים שהועברו לצבי וכן הם מפנים לעדויותיהם של בני הזוג מויאל לפיהן כל מה שאסתר קיבלה מהוריה קיבל גם צבי. לעניין טענתו של צבי בדבר האשם התורם, מציינים התובעים כי טענה זו נטענה לראשונה בערעור, לא נתמכה בראיות ואינה מתיישבת עם הקביעות בעניין ההסתרה הנמשכת של הכספים.

דיון והכרעה

20. פסק דינו המקיף של בית המשפט המחוזי עשוי נדבך על גבי נדבך. תחילה מנתח בית המשפט את אחריותו הנזיקית של ארנסט כמעוול עיקרי ולאחר מכן הוא גוזר מתוך כך את אחריותם של צבי ואסתר לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין, כמי ששיתפו עצמם במעשיו (צבי) ואשררו אותם (אסתר). אקדים ואומר כי ניתן לסבור שהשדה הנזיקי הוא לא בהכרח השדה המשפטי המתאים ביותר לבחינת הסכסוך נושא פרשה זו, אך משתיעלו הצדדים ובעקבותיהם בית המשפט את טיעוניהם ואת הדיון כולו לשדה זה, אלך אף אני באותו התלם. הילוכו של הדיון בערעורים יהיה אפוא זה: תחילה תיבחנה קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט קמא לעניין אחריותו של ארנסט כמעוול עיקרי ולאחר מכן, ככל שמסקנות אלו תיוותרנה על עומדן, תיבחן כפועל יוצא מכך אחריותם של צבי ואסתר מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין וכן תיבחנה טענות התובעים לעניין אחריותו של גבריאל מכוח אותו סעיף.

אחריותו של ארנסט

21. בנתחו את האחריות הנזיקית של ארנסט כמעוול עיקרי קובע בית המשפט כי ארנסט הפר חובה חקוקה הקבועה בסעיף 122 לחוק הירושה בכך שהתקשר בהסכם הראשון עם ה-JCC מבלי שגילה על כך דבר ליורשים האחרים ובכללם התובעים, וממילא בלא שקיבל את הסכמתם לכך. כמו כן לקח ארנסט לעצמו את מלוא הסכומים ששולמו על-ידי ה-JCC עבור שני הנכסים על-פי ההסכם הראשון, ולא שילם ליורשים האמריקאים את החלק המגיע להם מתוך כספים אלה. בקביעתו זו כיוון בית המשפט אל הוראת סעיף 122(ב) לחוק הירושה הקובעת כי:

(ב) פעולה של אחד או אחדים מן היורשים טעונה הסכמת האחרים או אישור בית המשפט, מראש או למפרע…

אכן, על-פי סעיף זה מוטלת על כל יורש המתכוון לעשות פעולה הקשורה בנכסי העזבון להביא את הדבר לידיעת היורשים האחרים ולקבל את הסכמתם לכך או את אישור בית המשפט, בהעדר הסכמה כזו. סעיף זה נועד למנוע את קיפוח יכולתו של יורש להגן על זכויותיו ומכוחו נפסק בעבר כי לתביעות של יורש בשם העיזבון או נגדו יש לצרף את כל יתר היורשים (ראו: ע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח(2) 143, 152 (1984); ע"א 526/89 עוואדה נ' עיזבון עוואדה, פ"ד מה(5) 749, 753-752 (1991); ע"א 2447/93 מעיוף נ' אבראהים, פ"ד מח(5) 206, 210-209 (1994)).

בערעורה לא העלתה אסתר טענות ממוקדות לעניין החבות שהוטלה על אביה בהקשר זה, אך העלתה בשפה רפה טענות לעניין אי-הוכחת זכאותם של התובעים כיורשיה של אנני קונירש באמצעות צווי ירושה, לכספים שנתקבלו עבור הנכס שהיה בבעלותה בשבניצרשטרסה. טענה זו כוונה לחוליה בירושה המזכה את אוטו הלר בירושתה של אנני קונירש ולא להיותם של התובעים יורשיו של אוטו – עובדה שהוכחה בצווי ירושה מתאימים.

טענה זו דינה להידחות.

כפי שפורט בהרחבה לעיל בפרק העובדות, סוקר סעיף 3 להסכם השני את קורותיהם של בני משפחת הלר לרבות תאריכי לידתם, בני ובנות זוגם, שמות ילדיהם, התאריכים שבהם נשלחו למחנות ההשמדה ותאריכי הפטירה המשוערים של בני המשפחה אשר נספו בשואה. סעיף 5 להסכם השני סוקר את התפתחות סדר הירושה במשפחת הלר ובכל הנוגע לאנני קונירש צוין כי "יורשי הלר", כהגדרתם באותו הסכם, יוצאים מתוך ההנחה שאנני קונירש לא שרדה את השואה; כי לאנני לא נולדו ילדים; כי עקב גירושה נפסל בן זוגה, מקס קונירש, מלהיות יורש; וכי נוכח העובדה שהוריה נספו בשואה לפניה עוברת ירושתה לדודיה – ריכרד הלר ואוטו הלר – בחלקים שווים ביניהם. אסתר לא חלקה על כך שהתובעים הם צאצאיו של אוטו הלר (שנספה בשואה) ונמנים עם יורשיו. כמו כן לא הטילה אסתר ספק מעולם בכך שסבה, ריכרד הלר, ירש אף הוא על-פי האמור בהסכם השני מחצית מירושתה של אנני קונירש, בלא שהוצג על-ידה צו ירושה המאשר את הדבר. מן הראיות שהוצגו עולה כי אסתר סייעה לאימה במשא ומתן לקראת חתימת ההסכם השני, הייתה מעורבת מאוד בניסוחו ומודעת לכל פרטיו. בנסיבות אלה קשה לשמוע מפיה טענה העומדת בסתירה חזיתית לאמור באותו הסכם. לא למותר להוסיף ולציין כי ההסכם השני נכלל במסמכים שאותם העבירה אסתר ליורשים הצ'כים על מנת שיוכלו להסתמך על האמור בו בתביעתם נגד הוריה, בין היתר בעניין זכויותיהם בירושתה של אנני קונירש וכן על מנת שתוכל היא לזכות ב-20% מהתמורה שתיפסק להם עקב כך. על כן ומשאילן היוחסין וסדר הירושה נקבעו כממצא עובדתי על-ידי בית המשפט קמא בהתבסס על מכלול הראיות שבאו בפניו, לא ראיתי מקום להתערב בכך.

22. צבי העלה טענות באשר לקביעתו של בית המשפט קמא כי אביו ביצע עוולה של הפר חובה חקוקה בהתייחס להוראת סעיף 122 לחוק הירושה ולגישתו הוראה זו אינה מתייחסת למצב דברים כמו זה שאירע בענייננו ואינה מטילה חובה על יורש ליידע את שאר היורשים בדבר זכויות תביעה שיש להם. לכל היותר, כך טוען צבי, הפר אביו את החובה החוזית שנטל על עצמו בהסכם הראשון "לפצות את היורשים הנוספים העלולים להופיע, מתוך הכנסת המכירה אותה הוא קיבל לידיו בהתאם להסכם" וכן את חובת תום הלב החלה עליו בהקשר זה בדין החוזים להשקיע מאמץ ושקידה סבירים לצורך איתור יורשים נוספים שקיומם אינו ידוע.

אין ממש בטענות אלה.

הוכח כי ארנסט היה מודע לקיומם של היורשים האמריקאים עוד טרם שחתם על ההסכם הראשון (ראו, למשל, עדותו של צבי בתביעת נצרת, עמוד 61 לפרוטוקול הדיון מיום 26.11.2001, שורות 26-14). למרות זאת הצהיר ארנסט על עצמו ועל אלמנת אחיו זדנקה הלרובה כעל יורשיו החוקיים של אוטו הלר. מצג שקרי זה הוא שסלל את הדרך להתקשרות ה-JCC עימו בהסכם הראשון ולקבלת הכספים עבור שני הנכסים שאליהם התייחס אותו הסכם לאחר מכירתם. בנסיבות אלה, טענתו של צבי כי החובה שהייתה מוטלת על אביו התמצתה לכל היותר בהשקעת מאמץ ושקידה סבירים לאיתור "יורשים נוספים שקיומם אינו ידוע", היא טענה מקוממת ומוטב היה שלא להעלותה. בניגוד לנטען על-ידי צבי ניתן בהחלט לפרש את החובה הקבועה בסעיף 122(ב) לחוק הירושה כחובה שנועדה להגן על היורשים ולהבטיח כי לא תעשנה על-ידי מי מהם פעולות בנכסי העזבון ללא ידיעתם וללא הסכמתם של יתר היורשים (או, למצער, באישור בית המשפט בהעדר הסכמה כזו). בית המשפט המחוזי קבע כי האופן שבו התנהל ארנסט במקרה דנן נוגד את החובה המוטלת עליו כיורש כלפי יתר היורשים וכי בכך הפר כלפיהם את החובה החקוקה הקבועה בסעיף 122 לחוק הירושה והסב להם נזק. הטענות שהעלה צבי אינן מגלות עילה להתערבות במסקנה זו.

אלא שסוגיית הפר החובה החקוקה הקבועה בסעיף 122 לחוק הירושה מעוררת במקרה דנן שאלה אחרת, אותה לא ראו אסתר או צבי להעלות בערעוריהם. כוונתי לכך שבהינתן העובדה שהנכס באלונשטרסה היה בבעלות אוטו הלר ובהינתן העובדה כי אוטו הלר נספה בשואה והיורשים האמריקאים הם יורשיו, לא היה לארנסט לכתחילה מעמד של יורש לגבי הנכס האמור ומשכך אין מקום לייחס לו בהקשר זה חובות המוטלות מכוח סעיף 122 לחוק הירושה ביחסים שבין היורשים לבין עצמם.

למען הדיוק יש לקבוע, אפוא, כי ניתן לייחס לארנסט את הפר החובה החקוקה הקבועה בסעיף 122 לחוק הירושה אך ורק בהתייחס לכספים שהתקבלו עבור הנכס בשבניצרשטרסה (שהיה בבעלות אנני קונירש), שכן לגביו, בניגוד לנכס שבאלונשטרסה, היה לו ביחד עם אחיו בדריך-פריץ מעמד של יורש מכוח אביו, ריכרד הלר, שירש מחצית מירושתה של אנני.

23. בית המשפט המחוזי הוסיף ומצא כי ארנסט ביצע כלפי התובעים כמעוול עיקרי גם עוולה של רשלנות בכך שלא גילה להם את זכותם לקבלת כספים מן הנכסים הכלולים בירושתם ואי גילוי זה, כך קבע, גרם להם נזק משום שלא גבו את חלקם בתמורה שקיבל ארנסט עבור נכסים אלה מידי ה-JCC על-פי ההסכם הראשון. צבי העלה בערעורו את הטענה כי אין זה ראוי להידרש לעוולת הרשלנות כפתרון "שיורי" לאחר שבית המשפט בחן את טענות התובעים לעניין תחולתן של עוולות הגזל והתרמית והגיע למסקנה כי יסודותיהן לא התקיימו במקרה דנן. עוד טוען צבי בערעורו כי ספק אם יש מקום לקבוע התרשלות מקום שבו על-פי מה שיוחס לאביו, מדובר בהתנהגות מכוונת.

טענות אלה דינן להידחות.

אשר ליחסי הגומלין בין העוולות הפרטיקולאריות שבדין הנזיקין ובין עוולות המסגרת כבר נפסק בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 125-124 (1985) (להלן: עניין גורדון) כי:

"אירוע עובדתי מסוים עשוי, ללא כל קושי, לקיים את יסודותיהן של מספר עוולות. לעתים יש בו באירוע עובדתי מסוים כדי לקיים את יסודותיה של עוולה אחת, ורק חלק מיסודותיה של עוולה אחרת. אין בכך ולא כלום. העוולות השונות אינן כוללות סביבן חגורות של הסדרים שליליים, לפיהן נשללת תחולתן של עוולות אחרות (פארטיקולאריות או מסגרת)

[…]

העוולות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אינן "איים" של אחריות, שכל המוצא עוגן על אחד מהם אינו יכול, בעת ובעונה אחת, להטיל עוגן גם באי אחר. זאת ועוד: העוולות אינן מגנטים של אחריות, באופן שכל הנמצא בתחום המשיכה של אחת העוולות מוצא ממיל מתחום המשיכה של עוולה אחרת. העוולות בפקודה הן רשתות רשתות, המוטלות, זו על גבי זו, על מערכת עובדתית נתונה. חלקן של הרשתות אינן "תופסות" מערכת עובדות נתונה. לעתים נתפסת מערכת עובדות נתונה על-ידי רשת אחת בלבד. לעתים היא נתפסת על-ידי מספר רשתות, הכול על-פי אינטנסיביות השתי והערב ברשתות השונות. גישה "פונקציונאלית" זו מתבקשת, כאמור, מההיסטוריה החקיקתית ומהמבנה של פקודת הנזיקין [נוסח חדש]".

על כן העובדה כי בענייננו לא ניתן לייחס לארנסט את עוולת התרמית כלפי התובעים, בין היתר משום שההיצג הכוזב מצידו לעניין סדר הירושה נעשה במסגרת ההסכם הראשון כלפי ה-JCC ולא כלפי התובעים, היא כשלעצמה אינה שוללת את החלתה של עוולת הרשלנות על נסיבות המקרה דנן. הוא הדין באשר לחסר שמצא בית המשפט קמא ביסוד מיסודות עוולת הגזל (הזכות להחזיק מיידית במיטלטלין) בגינו שלל את אחריותו של ארנסט על-פי עוולה זו (לדיון בסוגיית יחסי הגומלין שבין העוולות הפרטיקולאריות לעוולת הרשלנות כעוולת מסגרת, ראו גם: מישאל חשין "מקורות דיני הנזיקין בישראל" בתוך דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 102-99 (מהדורה שנייה מתוקנת ומעודכנת, גד טדסקי עורך, 1976) (להלן: חשין, מקורות דיני הנזיקין והספר להלן: תורת הנזיקין הכללית); יצחק אנגלרד "תרומת הפסיקה להתפתחויות בדיני נזיקין – דימויה העצמי ומציאות" עיוני משפט יא (תשמ"ה) 67, 73-69; נילי כהן "נזקי שביתה, הרשלנות הזדונית, הנזק הכלכלי וגרם הפרת חוזה" עיוני משפט יד(1) (1989) 173, 178-175 (להלן: כהן, נזקי שביתה); דניאל מור "פקודת הנזיקין בראי ארבעים שנות פסיקה" הפרקליט לט (תש"ן-תשנ"א) 344, 396-388 (להלן: מור, פקודת הנזיקין)).

24. השאלה האם ניתן היה לתחום את התנהגותו של ארנסט במקרה דנן להסדר המצוי בענף משפטי אחר כגון עילת ההשבה על-פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, לא נתלבנה בפסק דינו של בית המשפט קמא אף שהתובעים התייחסו לעילה זו בכתב תביעתם. מכל מקום, העובדה לבדה כי ניתן לשלול את אחריותו של ארנסט בעילה של עשיית עושר, ואינני מביעה דעה בסוגיה זו שלא נתלבנה כאמור, אף היא אינה שוללת בהכרח את האפשרות להחיל על נסיבות העניין את ההסדר הנזיקי הקבוע בעוולת הרשלנות (ראו רע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289, 336-334 (1998)). עם זאת, מקובלת עלי ברמה הכללית הגישה לפיה מן הראוי להפעיל בקרה מתאימה על היקף ההתערבות של עוולת הרשלנות בהסדרים הנקבעים בענפים אחרים, על מנת שלא לגרום לשיבוש פעולתו של ענף משפטי אחר על-ידי התערבות-יתר בפעולתו (ראו ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות כרך א' 662-661 (2012) (להלן: גלעד, דיני נזיקין)).

25. אשר לטענה לפיה התנהגות במתכוון אין מקומה בעוולת הרשלנות. גישה זו לא נתקבלה בפסיקה הישראלית, אשר הטילה אחריות על נתבעים גם מקום שבו המעשים או המחדלים שיוחסו להם וחרגו מסטנדרט ההתנהגות הסביר, נעשו ביודעין ובמתכוון (ראו: ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' ציזיק, פ"ד מא(3) 169, 197 (1987); ע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, פ"ד נג(3) 529, 547 (1999); ע"א 2034/98 אמין נ' אמין, פ"ד נג(5) 69, 81 (1999); וכן ראו עניין גורדון, 125). על הרציונאל שביסוד גישתה זו של הפסיקה הישראלית עמד מ' חשין בחיבורו "מקורות דיני הנזיקין בישראל", שהוא כיין ישן שטעמו הטוב שמור עימו. מן הראוי על כן להביא את הדברים מפי אומרם:

"… קשה לראות, כעקרון, מדוע נימנה את המוטיבציה המפעילה את המזיק, כגורם קובע בעוולה. הנחת-היסוד לענייננו היא, שבמערכת נסיבות מסויימת חייב מזיק בעוולת הרשלנות, הואיל ולא עשה את ש"האדם הסביר" היה עושה באותן נסיבות. אמת-המידה לבדיקה היא, אם מבחינה אובייקטיבית לא הגיע המזיק לרמת-התנהגות נדרשת. פלוני, המזיק, עשה מעשה מסויים, בעוד אלמוני, "האדם הסביר", לא היה עושה כן. מה נשתנה לענין זה, ומבחינת המבחן הקובע בעוולה, אם המעשה שהביא לנזק נעשה ב"רשלנות", במובנה המקובל, או ב"כוונה"? שהרי בשני המקרים נפלה רמת-התנהגותו של פלוני מאותה רמה נדרשת, והלא מבחינה מושגית ומוסרית, הדברים הם קל וחומר" (חשין, מקורות דיני הנזיקין, 90).

אותה גישה עצמה מצאה ביטוי גם בכתיבה עיונית נוספת (ראו: אמנון רובינשטיין ודניאל פרידמן "אחריות עובדי ציבור בנזיקין" הפרקליט כא (1964) 61, 66; ישראל גלעד "האחריות הנזיקית של רשויות ציבור ועובדי ציבור" משפט וממשל ב (תשנ"ה) 339, 376; כהן, נזקי שביתה, 177-176; מור, פקודת הנזיקין, 386. לגישה אחרת ראו גד טדסקי "נזקי גוף ללא שימוש בכוח ו'הרשלנות הזדונית'" הפרקליט כג (1967) 170, 181-180). כמו כן נמצא עיגון מפורש לגישה זו בסעיף 386 להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, ה"ח 595, המגדיר התרשלות כ"מעשה, לרבות מעשה שנעשה במתכוון, שאדם סביר לא היה עושה בנסיבות העניין".

מעשיו של ארנסט, אשר לא גילה לתובעים את זכותם לקבלת כספים בגין הנכסים נשוא ההסכם הראשון, נעשו ביודעין ובמתכוון. האם העובדה שארנסט נהג בכספים אלה מידת "שלי שלי שלך שלי", היא לבדה שוללת את תחולתה של עוולת הרשלנות על מעשיו? איני סבורה כך. עניין לנו במעשים אשר אינם עומדים בשום אמת מידה של הגינות וחובות גילוי ביחסים בין בני משפחה וככל שנדרשת אינדיקציה לסטנדרט ההתנהגות הסביר בהקשר זה, בהתייחס לבני משפחה שהינם גם יורשים במשותף, ניתן למוצאו למשל בהוראת סעיף 122 לחוק הירושה עליו כבר עמדנו לעיל (לקונסטרוקציה משפטית זו ראו גלעד, דיני נזיקין כרך ב' 1221). אוסיף ואומר כי מדובר בסיטואציה ייחודית ביותר אשר בה מלוא הנזק (הכלכלי על-פי טיבו) שנגרם לתובעים, מצא את דרכו אל כיסו של ארנסט כתוצאה ישירה של אי-גילוי עובדת קיומם של היורשים האמריקאים והדחתם המכוונת מקבלת חלקם בתמורה של מכירת נכסי ההסכם הראשון. עובדה זו מקרינה על קיומה של צפיות הנזק על-ידו כמו גם על התקיימות כלל הדרישות האחרות המקימות את חובת הזהירות הנגזרת מכך בנסיבות העניין.

אחריות בנזיקין על-פי סעיף 12 לפקודה

26. משקבענו כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא לפיה ביצע ארנסט כמעוול עיקרי עוולה של הפר חובה חקוקה בכל הנוגע לנכס שהיה בבעלות אנני קונירש (בו היה לארנסט מעמד של יורש במשותף עם היורשים הצ'כים והיורשים האמריקאים) וכן עוולה של רשלנות בהתייחס לשני הנכסים נשוא ההסכם הראשון, כאחד, יש להוסיף ולבחון האם יש מקום בנסיבות העניין להטיל אחריות אישית בנזיקין מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין גם על ילדיו, צבי ואסתר, כמי שנטלו חלק באופן כזה או אחר במעשי אביהם.

סעיף 12 לפקודת הנזיקין מצוי בפרק ההוראות הכלליות של הפקודה, הוא פרק ב', שכותרתו "זכויות וחבויות בנזיקין". בהשאלה מן הדין הפלילי ניתן לומר כי סעיף 12 לפקודה עוסק בסוג של "שותפים לדבר עוולה" והוא מבקש להרחיב את מעגל החייבים באחריות נזיקית גם אל עבר מי ששיתף עצמו במידה כזו או אחרת במעשה העוולה שאותה ביצע המעוול העיקרי (ראו ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 697 (1994) (להלן: עניין צוק אור)).

וכך קובע הסעיף:

"לענין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשר אותם, יהא חב עליהם".

הוראה זו משקפת עקרון כללי שאומץ בדין הנזיקין הישראלי ולפיו מי ששיתף עצמו במעשה או מחדל עוולתיים שנעשו או עומדים להיעשות על-ידי זולתו, באחת הדרכים המפורטות בסעיף, יישא אף הוא באחריות נזיקית לאותם מעשים (ראו אהרן ברק, אחריות שילוחית בדיני נזיקין 115 (1964) (להלן: ברק, אחריות שילוחית) וכן ראו אהרן ברק "אחריות למעשי הזולת" בתוך תורת הנזיקין הכללית, 436 (להלן: ברק, אחריות למעשי הזולת)). עוד נפסק כי אין מניעה ליישם את הוראת סעיף 12 לפקודה גם על הסדרים משפטיים, נזיקיים באופיים, הקבועים מחוץ לפקודה כגון איסור לשון הרע או הפרת זכויות יוצרים (ראו: ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4) 72 (2002) (להלן: עניין רינת); ע"א 5977/07 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ (20.6.2011) (להלן: עניין בית שוקן)). בהינתן תחום התפרשותה האפשרי של הוראת סעיף 12, יפה לכאן ואולי ביתר שאת "הערת האזהרה" אותה הזכרנו בקשר עם היקף תחולתה של עוולת הרשלנות כעוולת מסגרת (גלעד, דיני נזיקין כרך א' 663-662). ואכן, לאורך השנים, לא נעשה שימוש תכוף מדי בהוראה זו להטלת אחריות בנזיקין ובאותם המקרים שבהם נדרש בית המשפט לפרשה ניתן לה בדרך כלל פירוש מצמצם ואף הודגש כי הטלת אחריות בנזיקין מכוח הוראת סעיף 12 צריך שתעשה באופן זהיר ומבוקר (עניין בית שוקן, פיסקה 21), על מנת שלא נמצא עוקפים או משבשים הסדרים אחרים של המשפט הפרטי בדרך של התערבות בלתי ראויה בהם (ראו ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי, פיסקאות 7 ו-8 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין ופיסקה 3 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (1.8.2010) (להלן: עניין נשאשיבי)). כמו כן יש לזכור כי הטלת אחריות בנזיקין מכוח הוראת סעיף 12 לפקודה מותנית בכך שתרומתו או השתתפותו של הנתבע במעשים הייתה לביצוע עוולה, ואין די בביצוע בלתי נאות של מעשה מותר (ראו: ברק, אחריות שילוחית, 115; עניין רינת, 84).

27. חלופות הפעולה השונות שמונה סעיף 12 (המשתף עצמו, המסייע, המייעץ, המפתה, המצווה, המרשה והמאשר) נבדלות זו מזו במידת התרומה ובמידת ההשתתפות שלהן במעשה העוולה שביצע המעוול העיקרי, וכן הן נבדלות זו מזו ככל שהדבר נוגע לנקודת הזמן שבה הן מתרחשות. כך, למשל, ברור כי מי ששידל או פיתה את המבצע העיקרי לבצע את מעשה העוולה עשה כן טרם שנתבצעה ויש לו על כן מעורבות בביצוע האקט העוולתי עצמו. כך גם מי ששיתף עצמו במעשה או במחדל בשלב שבו הם "עומדים להיעשות" או מי שבאותו השלב סייע, יעץ, ציווה או הרשה את עשייתם. לעומת זאת, עולה מלשון הסעיף קטגוריה נוספת של מי ששיתפו עצמם במעשה או במחדל העוולתי לאחר שנעשה וכן מי שאישרו אותו בדיעבד (הנוסח המקורי של הפקודה עושה בהקשר זה שימוש במונח Ratification).

מן ההבדל הקיים בין החלופות השונות המפורטות בסעיף 12 לפקודת הנזיקין נגזרים מטבע הדברים גם הבדלים באשר ליסודות העובדתיים והמשפטיים הנדרשים על מנת לבסס אחריות נזיקית מכוח סעיף זה בכל אחת מאותן החלופות. הפסיקה התייחסה ליסודות אלה במקרים השונים שבאו בפניה וכך נקבע, למשל, כי קיומו של יסוד נפשי מסוג מודעות למעשה העוולה הוא תנאי הכרחי להטלת אחריות מכוח סעיף 12 לפקודה

(ראו עניין צוק אור, 703) ובלשון בית המשפט בעניין רינת: "אדם המשתף עצמו בהרפתקה, אשר הביאה בסופו של דבר לנזק, יחוב כשותף למעשה הנזיקין, אם בהצטרפו למבצע המעשה ידע לקראת מה הוא הולך" (שם, 84. כמו כן ראו: ע"א 269/82 הילמן נ' כרמי, פ"ד מא(4) 1, 6 (1987) (להלן: עניין הילמן); עניין נשאשיבי, פיסקה 70 לפסק דינו של השופט י' דנציגר ופיסקה 6 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין; עניין בית שוקן, פיסקה 25)). יצוין עם זאת כי יש הסוברים שתנאי להטלת אחריות על "משדל" (נותן ההוראה לביצוע העוולה) הוא הוכחת כוונה ממש לכך שהמשודל יבצע עוולה (ראו ברק, אחריות למעשי הזולת, 439). ככל שהדבר נוגע לחלופת האישור בדיעבד נקבע בפסיקה כי יש להראות שהמאשרר ידע שהמעשים שבוצעו מהווים עוולה או להוכיח שהוא נטל על עצמו את הסיכון והאחריות לכך (ראו: ע"א 244/61 ספורמס נ' הלבר, פ"ד טז 1480, 1482 (1962) (להלן: עניין ספורמס); ע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 757, 780 (1987) (להלן: עניין כרמלי); ברק, אחריות למעשי הזולת, 440; ברק, אחריות שילוחית, 118).

אשר לרכיב הקשר הסיבתי עלתה בפסיקה השאלה האם יש צורך להוכיח קשר בין הפעולות שביצע הגורם המעורב לבין העוולה שבוצעה לבסוף על-ידי המבצע הראשי. בעניין רינת נפסק לעניין זה כי קיומו של רכיב זה נדרש, ככלל, לצורך הטלת אחריות על-פי סעיף 12 לפקודה. אולם, כבר בעניין רינת סייג בית המשפט את קביעתו זו ככל שהדבר נוגע למי ששיתפו עצמם בדיעבד במעשה או במחדל העוולתי או אישרו אותם בדיעבד. ובלשונו:

"דרישה נוספת שנזכרה בספרות לתחולתו של סעיף 12 לפקודה היא קיומו של קשר סיבתי "…בין הוראת השולח לבין העוולה שבוצעה" (א' ברק אחריות שילוחית בדיני נזיקין [50], בעמ' 116). אולם דומה כי דרישה זו אינה קיימת כאשר מדובר, למשל, במי ששיתף עצמו במעשה או במחדל העוולתי ובמי שאישרר אותו בדיעבד, להבדיל מנותן ההוראה" (עניין רינת, 84).

סייג זה לגבי הצורך בקיומו של קשר סיבתי, נתחדד והורחב בפסק הדין שניתן בעניין בית שוקן, שם נקבע כי:

"אין הכרח שיתקיים קשר סיבתי (במובנו הצר) בין פעולתו לבין ביצוע העוולה, במובן של "תנאי בלעדיו אין". כך, בפרשת רינת הובהר, כי דרישת הקשר הסיבתי "אינה קיימת כאשר מדובר, למשל, במי ששיתף עצמו במעשה או במחדל העוולתי ובמי שאשרר אותו בדיעבד, להבדיל מנותן ההוראה" (שם, פס' 10). בענייננו, אין אפוא דרישה כי פעולתו של גורם-הביניים היוותה תנאי הכרחי לביצוע ההפרה, אלא די בכך שהיה לו חלק אינטגרלי ומשמעותי בשרשרת האירועים שהובילה אליה" (שם, פיסקה 26. ראו גם עניין כרמלי, 789).

28. משהצטיידנו בכללים ובתנאים הצריכים להחלת אחריות על-פי סעיף 12 לפקודת הנזיקין יש לבחון עתה את קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט קמא, אשר הטיל על צבי אחריות כמי ששיתף עצמו במעשי העוולה של אביו בעת עשייתם ממש, ועל אסתר כמי שאישרה אותם בדיעבד בהתנהגותה. כבר בשלב זה ראוי להסיר מן הדרך טענה שהעלו התובעים בשלב הערעור ולפיה הטיל, כביכול, בית המשפט קמא אחריות על צבי ואסתר כמעוולים במשותף עם אביהם לפי סעיף 11 לפקודה. בעניין זה ביקשו התובעים להסתמך על פסוק אחד לקראת סוף פסק הדין שם נאמר כי צבי ואסתר "היו שותפים לעוולה שביצע אביהם" (פיסקה 10 לפסק הדין). בניגוד לטענת התובעים נראה לי כי נוכח הניתוח שערך בית המשפט לאורך פסק הדין ונוכח המסקנות שאליהן הגיע אין בפנינו מסקנה לפיה מצא בית המשפט את צבי או את אסתר שותפים ביחד ולחוד למעשה העוולה שביצע ארנסט במובן סעיף 11 לפקודת הנזיקין ובעניין זה הצדק עם אסתר וצבי הטוענים כי האחריות שאותה ייחס להם בית המשפט סומכת עצמה כל כולה על הוראת סעיף 12 לפקודה.

אחריותו הנזיקית של צבי

29. בית המשפט קמא מצא כי צבי רתם עצמו באופן פעיל למעשה העוולה שביצע אביו בהתקשרו בהסכם הראשון עם ה-JCC, תוך הצגת מצג כוזב לעניין סדר הירושה והשמטת היורשים האמריקאים ממנו ביודעין. לאחר שסקר את הראיות שהוצגו בפניו לעניין זה (ראו, למשל, פרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא, עמודים 76-71; עמוד 79 שורות 17-14; עמוד 105 שורות 23-14; עמוד 118 שורות 6-5; וכן את פרוטוקול הדיון בתביעת נצרת מיום 15.11.2001, עמוד 61 שורות 26-14), קבע בית המשפט כי צבי ליווה את אביו בשלבי המשא ומתן לקראת ההתקשרות בהסכם הראשון וכי אינו מאמין לצבי שלא ידע כבר באותה עת על קיומם של היורשים האמריקאים. ממילא לא האמין בית המשפט לצבי כי לא היה מודע למצג הכוזב שנכלל בהסכם הראשון וסלל את הדרך לקבלת הכספים על-פיו (כספים שבחלקם הגיעו גם לידיו) (ראו פרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא, עמודים 104-101; מע/8 לתיק מוצגי התובעים, עמוד 206 שורות 15-14; מע/11 למוצגי בתובעים, סעיף 21.1).

עד כמה ראה בית המשפט בצבי משתתף פעיל במעשי העוולה שביצע אביו ניתן ללמוד מן האמור בסעיף 8.2 סייפא לפסק הדין שם מציין בית המשפט לאחר סקירת הראיות שהוצגו בפניו:

"צבי הלר היה שותף מלא ומסייע למעשי ארנסט הלר כלפי התובעים, הן לפני עשייתם והן לאחריהם. צבי הלר ידע מלכתחילה כי הנכס ברחוב אלונשטרסה שיך לאוטו הלר, ולפי עץ המשפחה ידע שהאמריקאים הם יורשיו. הוא אף העיד כי הוא זה אשר התעקש שהכסף יועבר לאביו מבלי שתוכח זכותו לירושה במלואה, וזאת למרות מעורבותו הקרובה וידיעתו את פרטי העץ המשפחתי, כפי שקבעתי לעיל. בכך קיים צבי הלר את היסוד הנפשי של המודעות לעוולה כפי שנדרש בע"א 6871/99 משה רינת נ' משה רום נו (4) 72, (2002). כמו כן ידע צבי הלר על הכספים שנתקבלו בחשבונות של הוריו, לאילו נכסים משויכים הסכומים ולאילו חשבונות נתקבלו. הוא ידע שלא הוצאו כספים מהחשבונות לצורך תשלום ליורשים האמריקאים במשך שנים רבות. למרות זאת, המשיך להסתיר את סודם המחפיר של הוריו. לפיכך אני קובע כי הוא היה שותף למעשי אביו ואמו אחריו בהסתרת הכספים מהתובעים, ועליו לשאת בתוצאות העוולה".

מסקנה זו מבססת עצמה על ממצאים עובדתיים ועל ממצאי מהימנות מובהקים אשר בהם לא ראיתי מקום להתערב ומבחינה משפטית ניתן לומר כי מידת המעורבות וההשתתפות הפעילה של צבי במעשי העוולה של אביו אכן מקרבת את התנהגותו עד אל סף האחריות של מעוול עיקרי מכוח עוולת הרשלנות עצמה, בלא צורך להידרש כלל להוראת סעיף 12. צבי טען כי לא הוכח במקרה דנן הקשר הסיבתי בין ההתנהגות המיוחסת לו ובין ביצוע העוולה על-ידי אביו והנזק שנגרם בעקבותיה, בציינו כי גם ללא מעורבותו היה אביו מתקשר בהסכם הראשון ומגיע לאותה תוצאה. עוצמת המעורבות שייחס בית המשפט לצבי, כמפורט לעיל, מעלה ספק לגבי ההנחה שהניח צבי ולגבי ניסיונו לערער על הקשר הסיבתי בין פעולותיו שלו ובין ביצוע העוולה על-ידי אביו. מכל מקום לא יכול להיות ספק כי גם אם לא היו פעולותיו הסיבה שבלעדיה אין לביצוע העוולה, היה לו חלק "אינטגרלי ומשמעותי בשרשרת האירועים" שהוביל לביצועה, ודי בכך על מנת שניתן יהיה לראות בו מי ששיתף עצמו במעשה העוולה לעניין סעיף 12 לפקודת הנזיקין. משכך אני סבורה כי אין להתערב גם במסקנה המשפטית שאליה הגיע בית המשפט קמא לעניין אחריותו של צבי, אותה גזר מן הממצאים העובדתיים ומממצאי המהימנות שקבע לגביו.

30. בערעורו הוסיף צבי ועתר לכך שתינתן בשלב הערעור הוראה לתובעים להציג את ההסכמים שנערכו בינם ובין ה-JCC וכן לקבלת פירוט באשר לסכומים שקיבלו התובעים על-פי אותם הסכמים. בקשה זו אין לה מקום, גם אם נתעלם מן הבעייתיות הכרוכה בה בשל השלב שבו הועלתה. התביעה בהליך דנן נסובה על זכותם של התובעים לקבלת פיצוי בגין סכומי כסף שהגיעו להם ושאותם שלשל ארנסט לכיסו מכוח ההסכם הראשון. כזכור קיבל ארנסט על-פי אותו הסכם 80% מן התמורה בגין מכירת שני הנכסים בדרזדן ואילו ה-JCC קיבלה על-פי אותו הסכם 20% מאותה תמורה. גם אם נניח שה-JCC העבירה במסגרת ההסכמות שהושגו בינה ובין היורשים האמריקאים את מלוא עשרים האחוזים ששמרה לעצמה מתוך אותה תמורה אין בכך כדי להועיל באופן כלשהו להגנתו של צבי ובוודאי כך הוא לגבי ההסכמות הנוספות שהושגו בין היורשים האמריקאים ובין ה-JCC המתייחסות להסכם השני ולנכסים שפורטו בו, שאינם נוגעים כלל לתביעה דנן.

מכל הטעמים שפורטו לעיל ערעורו של צבי דינו להידחות.

אחריותה הנזיקית של אסתר

31. בית המשפט קמא מציין בפסק דינו כי אסתר לא הייתה מעורבת במשא ומתן שהוביל לכריתת ההסכם הראשון אך בנתחו את חומר הראיות שהוצג בפניו וכן את קביעותיו וממצאיו של בית המשפט בפסק-הדין בתביעת נצרת, הוא מגיע אל המסקנה כי מודעותה לכספים שנתקבלו על-ידי הוריה כתוצאה מן ההסכם הראשון, מודעותה לתוכנו של הסכם זה באופן כללי ונכונותה ליטול חלק בהסתרת המידע מן היורשים האמריקאים ביודעה כי הם זכאים לחלק באותם כספים, כל אלה יש בהם כדי להקים את אחריותה בנזיקין מכוח "העיקרון של אשרור עוולה בדיעבד על פי האמור בסעיף 12".

הטענה בדבר אחריות נזיקית מתוקף אישור בדיעבד של מעשה העוולה עלתה בפסיקה הישראלית בפסק הדין בעניין כרמלי. באותו מקרה חתם בעל סמכות (הפסיכיאטר המחוזי) על הודעת אשפוז בחלוף תשעה עשר ימים מיום שהמערערת אושפזה באשפוז כפוי בבית חולים לחולי נפש, דהיינו לאחר שהמערערת הוחזקה באשפוז שלא כדין וללא אסמכתא חוקית כשנים עשר ימים. השופטת ש' נתניהו סברה כי הפסיכיאטר המחוזי נושא באותו המקרה באחריות נזיקית בעוולה של כליאת-שווא מכוח סעיף 12 לפקודה, כמי שאישר בדיעבד את מעשה העוולה וציינה לעניין זה כי:

"… הפסיכאטר חתם אישורו על ההודעה ת/3. בין שיש לראות באישור זה הוראת אשפוז, הנדרשת על-פי סעיף 7(ג), ובין אם לאו, אשרור יש בה […] נאמר בה אמנם, שהחולה אושפזה מרצון טוב. אך נאמר בה גם, כי אושפזה לפי הוראת הפסיכאטר. שני אלה אינם מתיישבים זה עם זה. יש סתירה ברורה ביניהם. הדבר אומר דרשני, ולוא דרש בו הפסיכאטר, היה יכול לברר ולוודא, שהוא לא נתן הוראת אשפוז. הוא לא עשה זאת. בכך נטל את הסיכון והאחריות לכך, שהמעשה שהוא מאשרר מהווה עוולה (ראו עניין כרמלי, 780).

דומה כי שופטי הרוב לא חלקו על קביעה זו (ראו דברי השופט ג' בך שם, 789) אך בניגוד לעמדת השופטת ש' נתניהו סברו כי יש לדחות את הערעור משום שפרושה על כל המשיבים שם, ובכללם הפסיכיאטר המחוזי, הגנת סעיף 27(3) לפקודה.

32. האם מידת המעורבות שייחס בית המשפט קמא לאסתר במקרה דנן די בה על מנת להטיל עליה אחריות כמאשררת בדיעבד של מעשה העוולה שביצע אביה?

עלי להקדים ולומר כי בעיני קיים ספק רב אם יש מקום להטיל אחריות על מי שלא נטל כל חלק במעשה העוולה עצמו ואך אישר אותו בדיעבד באמירה או בשתיקה, בייחוד אם אין מדובר בגורם דוגמת הפסיכיאטר המחוזי אשר אל פעולת האשרור מצידו נלווה נופך של מתן תוקף והכשר פורמאלי למעשה העוולתי (לביקורת שהועלתה בעניין זה ראו גם: ברק, אחריות למעשי הזולת, 441-440). לכן, בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי אני סבורה כי העובדה לבדה שאסתר ידעה בכל המועדים הרלוונטיים לביצוע העוולה על-ידי אביה כי קיימים יורשים אמריקאים ואפילו העובדה כי ידעה שאביה נטל כספים לא לו בהציגו מצג כוזב בהסכם הראשון לגבי סדר הירושה במשפחה ושמרה על סודו, אין די בהן כדי להטיל עליה אחריות בנזיקין למעשה העוולה שביצע אביה. הטלת אחריות נזיקית על אסתר בהתבסס על נתונים אלה בלבד כמי שאשררה את מעשה העוולה בדיעבד, יש בה בעייני משום הרחבת-יתר של גבולות האחריות בנזיקין מכוח סעיף 12 לפקודה ללא הצדקה, משום שהיא מטילה אחריות על מי שלכתחילה לא נטלה כל חלק במעשה העוולה ואינה חבה חובת גילוי או דיווח לנפגעים כתוצאה מביצועה על-ידי אחר, שהוא במקרה זה אביה.

יחד עם זאת וכפי שאבהיר להלן, בנסיבות המקרה דנן יש לראות באסתר כמי ששיתפה עצמה במעשי העוולה שביצע אביה, לאחר שנעשו, ובשל כך היא נושאת באחריות, מכוח סעיף 12 לפקודה, למעשי העוולה שביצע אביה. אציין כבר עתה בתמצית כי הנתון הנוסף על אלה שאליהם התייחס בית המשפט קמא, אשר מאפשר בעיני הטלת אחריות כאמור על אסתר, נוגע לנטילת כספים על-ידה מתוך התשלומים שקיבל אביה בעקבות ההסכם הראשון, בידיעה כי כספים אלה נתקבלו כתוצאה ממעשי העוולה שביצע.

33. כזכור קבע בית המשפט קמא שאסתר הייתה מודעת עוד בטרם נחתם ההסכם הראשון בשנת 1993 לדבר קיומם של היורשים האמריקאים. ממצא זה נסמך בראש ובראשונה על עדותה של אסתר עצמה הן בתביעת נצרת הן בבית המשפט קמא כי בשנות השבעים של המאה הקודמת הגיע דוד אופנהיימר לחתונתה, כי היא הכירה כבר אז את סבתו פריידה ("פרידל") וכן כי היה ידוע לה מאימה שג'ק ויינר ביקר אותה בישראל בשנת 1985 (ראו: מע/8 לתיק מוצגי התובעים, עמוד 203 שורות 6-2; פרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא, עמוד 145 שורות 29-9). מודעותה של אסתר לקיומו של פלג זה במשפחת הלר נלמדת גם מהתפקיד המשמעותי שמילאה אסתר בהמשך הדרך, וכוונתי למעורבותה הרבה – לפי דבריה שלה – במשא ומתן ובחתימת ההסכם השני עם ה-JCC בשנת 1997 (ראו סעיפים 18-13 לתצהירה של אסתר בתביעת נצרת, מע/10 לתיק מוצגי התובעים). הסכם זה כלל, כזכור, פירוט של עץ משפחת הלר ונקב בשמותיהן של פריידה וגרטה, בנותיו של אוטו הלר, כמי ששרדו את השואה והתגוררו בארצות הברית וכמי ש"אפשר להניח" שירושתו של אוטו הלר עברה אליהן. חרף זאת, התחייבו הצדדים בהסכם השני "לא לבצע כל הליכים לגילוי זכאים משפטיים נוספים העלולים להיות בחיים" וכפי שצוין לעיל, הסכם זה אף היה אחד מאותם המסמכים שמסרה אסתר בהמשך ליורשים הצ'כים לצורך התביעה שהגישו לבית המשפט המחוזי בנצרת. יתר על כן, בשנת 2000 התארח דוד אופנהיימר בביתה של אסתר ובהודעת פקסימיליה מיום 22.11.2000 כתבה אסתר לאימה:

"אמא שלום!

כפי שהסברתי לך בטלפון דוד מאמריקה (הנכד של פרידל – אחד היורשים) נמצא בביתנו…" (מע/13 בתיק מוצגי התובעים).

נוכח דברים אלו, נראה כי אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא המבוססת כדבעי בראיות שהוצגו, לפיה הכירה אסתר את היורשים האמריקאים וידעה על דבר קיומם לאורך כל הדרך וכבר בעת שנחתם ההסכם הראשון.

34. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי אסתר ידעה על התקשרותו של אביה בהסכם הראשון וכן ידעה "מתי הגיעו הכספים להוריה ומה היו הסכומים שנתקבלו לאחר חתימת ההסכם הראשון עם ה-JCC". ממצא זה מתבסס אף הוא בראש ובראשונה על עדותה של אסתר שסיפרה כי הקשרים בינה ובין אביה היו טובים, כי הוא היה מספר לה הכל וכי היא קיבלה ממנו מידע על ההסכם הראשון ועל כספים שהתקבלו בעקבותיו (ראו מע/8 לתיק מוצגי התובעים, עמוד 193 שורות 10-7 ועמוד 196 שורות 7-5; פרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא, עמוד 131 שורות 24-18). כמו כן העידה אסתר בתביעת נצרת כי ידעה בזמן אמת שהוריה מסתירים מיתר היורשים את הכספים שקיבלו בעקבות ההסכמים עם ה-JCC וכי כבר לאחר קבלת כספי ההסכם הראשון ביקשו ממנה הוריה לשמור את דבר קבלתם בסוד ולא לגלות זאת לאיש ובכלל כך ליורשים האמריקאים שהגיעו באותה עת לביקור בישראל (ראו: מע/10 בתיק מוצגי התובעים, סעיפים 21 ו-24; מע/8 בתיק מוצגי התובעים, עמוד 200 שורות 12-3). אך מעורבותה של אסתר במעשי העוולה שביצע אביה כלפי היורשים האמריקאים לא הסתכמה בידיעת העובדות ובהסכמתה ליטול חלק בשמירת הדברים בסוד. כפי העולה מחומר הראיות שהיה בפני בית המשפט קמא קיבלה אסתר מהוריה נתח נכבד מתוך הכספים שהגיעו לידיהם על-פי ההסכם הראשון. בהקשר זה הצביעו התובעים על שורה של המחאות שהעביר ארנסט לאסתר בין השנים 1995-1993 – סמוך לאחר קבלת הכספים מה-JCC על-ידו בהתאם להסכם הראשון – וכן על מוצרי ריהוט ואלקטרוניקה שונים שרכש ארנסט עבור אסתר באותה תקופה, המסתכמים במאות אלפי שקלים (המחאה על סך של 20,000 ש"ח מיום 26.12.1993 (מע/20); המחאה על סך של 15,000 ש"ח מיום 31.1.1994 (מע/21); המחאות על סך של 12,000 ו-48,000 ש"ח מיום 15.4.1994 (מע/22); המחאה על סך של 155,000 ש"ח מיום 12.6.1994 (מע/23); המחאה על סך של 10,000 ש"ח מיום 8.9.1994 (מע/24); והמחאה על סך של 15,000 ש"ח מיום 15.4.1995 (מע/25)).

35. בעדות שמסרה בתביעת נצרת לא הכחישה אסתר את קבלת הכספים כאמור אך טענה כי חלקם ניתנו לה כמתנה מאב לביתו וחלקם – בשל עסקים משותפים שהיו לה עימו (מע/8 לתיק מוצגי התובעים, עמודים 209-206). גרסתה זו של אסתר נסתרה בעדותו של צבי אשר קשר בבירור בין הכספים שנתקבלו אצל הוריו מתוקף ההסכם הראשון ובין הסכומים והמתנות שהעניק ארנסט לאסתר. כך, סיפר צבי כי עד לקבלת כספי ההסכם הראשון בחודש דצמבר 1993 הוריו לא צברו ממון רב, וכראיה לכך הוא הציג את דף פירוט החשבון המשותף שלהם בסניף כרמיאל של בנק לאומי לישראל בע"מ, לפיו ערב קבלת כספי ההסכם הראשון היו בני הזוג ביתרת חובה בסך של כ-48,000 ש"ח (סעיפים 6 ו-7 ל-מע/10א' לתיק מוצגי התובעים ומסמכי הבנק שצורפו להם כנספחים 3-1). עוד סיפר צבי כי טרם קבלת כספי ההסכם הראשון חיו הוריו בצמצום, הקפידו לחסוך ונהגו להעניק לנכדים רק מתנות צנועות ביותר (שם, סעיפים 14 ו-18). צבי הוסיף והדגיש בעדותו כי כל הכספים והמתנות שניתנו לאסתר על-ידי ההורים עד פטירתו של ארנסט ביום 4.1.1996 ובטרם החלו להתקבל אצל אימו ביום 1.7.1999 כספים מתוקף הסכם השני (שנחתם ביום 20.10.1997), מקורם בכספי ההסכם הראשון וכדבריו:

"… כל הכספים והנכסים שניתנו ע"י אבי או אימי לאחותי ולבעלה, עד לתאריך הנ"ל [הכוונה להתקשרות בהסכם השני מיום 20.10.1997 עם ה-JCC ותחילת ביצוע התשלומים על-פיו ב-1.7.1999], או שנלקחו מהורי או ממי מהם, ע"י אחותי או בעלה, מקורם בכספי הפיצויים בגין שני הנכסים הראשונים…" (שם, סעיף 9).

לטענת צבי העבירה אימו לאסתר בתקופה שקדמה לתחילת התשלומים על-פי ההסכם השני (בין השנים 1999-1997) כספים בסכום כולל של "למעלה ממיליון ומאתיים ושבעים אלף ₪!" וזאת בנוסף על הסכומים שהעביר אביו לאסתר בשנים שקדמו לפטירתו, כמפורט לעיל. על-פי עדותו של צבי כספים אלה אף הם מקורם בכספי ההסכם הראשון וכעדותו:

"במילים אחרות, לנוכח מקורותיה הכספיים, אופייה וצורת חייה האמורים של אימי, הסכומים הגבוהים האמורים שהועברו ממנה למשיבים [אסתר וגבריאל], בין מרצונה ובידיעתה ובין שלא ברצונה או בידיעתה, מקורם בכספי הפיצויים בגין שני הנכסים הראשונים…" (שם, סעיף 17).

התובעים מצידם הציגו המחאות נוספות מאותה תקופה המסתכמות במאות אלפי שקלים והתומכות בגרסתו של צבי לעניין זה ובכללן: המחאה בסך של 150,000 ש"ח מיום 11.2.1997 (מע/17); המחאה בסך של 5,000 ש"ח מיום 6.7.1998 (מע/18); והמחאה בסך של 191,000 ש"ח מיום 1.10.1998 (מע/19).

36. הנה כי כן, מעורבותה של אסתר במעשי העוולה שביצע אביה התבטאה בכך שידעה על המעשים, נענתה לבקשת אביה שלא לגלותם ולשומרם בסוד (וככל שהדבר נוגע ליורשים האמריקאים התמידה בכך לאורך כל השנים, גם לאחר פטירת אביה) ובה בעת נהנתה מפירות מעשי העוולה בסכומים שהגיעו, למצער, כדי מאות אלפי שקלים בערכי שנות התשעים של המאה הקודמת (ראו עניין ספורמס, 1482). בנסיבות אלה, אני סבורה כי יש בהחלט מקום להטיל עליה אחריות למעשי העוולה שביצע אביה מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין, כמי ששיתפה עצמה במעשים אלה לאחר שנעשו ואחריותה בהקשר זה היא אחריות ביחד ולחוד עם המעוול העיקרי על מלוא הנזק שנגרם (ראו ע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן, פ"ד ל(1) 701, 709-707 (1976); אהרן ברק "מעוולים יחד" בתוך תורת הנזיקין הכללית, 480-479, 486; עניין הילמן, 6).

אחריותו הנזיקית של גבריאל

37. בית המשפט קמא סבר כי ככל שהדבר נוגע לגבריאל לא הונחה תשתית עובדתית מספקת המאפשרת הטלת אחריות נזיקית עליו. בית המשפט קמא קבע כי גבריאל לא נטל כל חלק בהתקשרותו של ארנסט בהסכם הראשון עם ה-JCC ועוד קבע כי אין לראות בו "צד קרוב" המחויב בקביעות ובממצאים של פסק-הדין בתביעת נצרת בציינו כי גבריאל נטל אומנם חלק כזה או אחר בדיונים שהתקיימו בתביעת נצרת, אך בניגוד לאסתר הוא לא זה שהעביר את המסמכים אשר שימשו את היורשים הצ'כים לצורך הגשת תביעתם והוא לא היה זכאי לתמורה המותנית בתוצאת אותה תביעה. משכך סבר בית המשפט קמא כי בניגוד לאסתר, לא ניתן לייחס לגבריאל מודעות לאמור במסמכים שהועברו ליורשים הצ'כים ובפרט לא לעץ משפחת הלר ולזכויותיהם של צאצאי הענף האמריקאי במשפחה. בית המשפט קמא הוסיף וציין בפסק דינו כי לא הובאו ראיות לסתור את גרסתו של גבריאל, לפיה הוא ליווה את אסתר בנסיעתה לצורך החתימה על ההסכם השני עם ה-JCC אך לא היה מעורב בעריכת אותו הסכם ואין לו ידיעה אישית לגבי האמור בו. לא ראיתי מקום להתערב בקביעותיו אלה של בית המשפט קמא הנוגעות לדיות הראיות שהיו בפניו לעניין אחריותו של גבריאל ומקובלת עלי בהקשר זה קביעתו העקרונית לפיה העובדה לבדה שגבריאל נשוי לאסתר אין די בה על מנת לייחס לו את כל שידעה ועשתה אסתר.

בטרם סיום

38. נוכח המסקנות המפורטות לעיל שאליהן הגעתי, מתייתר הצורך לדון בטענת הסף בדבר העדר עילה שהעלו אסתר וגבריאל. אסתר וגבריאל שבו והעלו בערעורם טענת סף נוספת – היא טענת ההתיישנות, אותה העלה לראשונה בשלב הערעור גם צבי. טענה זו אף היא אין בה ממש ובדין דחה אותה בית המשפט קמא בקובעו כי העובדות המקימות את עילת התובעים כנגד כל המעורבים במעשי העוולה, נודעו להם לראשונה רק בשנת 2001 (כשלוש שנים לפני הגשת התביעה), עת גילה צבי את אוזנם באשר לעובדות אלה. ממצא זה הוא ממצא עובדתי מובהק הנסמך על הראיות שהוצגו בפני בית המשפט קמא ועל קביעותיו לעניין מהימנות העדים שהובאו. בערעוריהם לא הצביעו אסתר, גבריאל או צבי על טעם כלשהו המצדיק התערבות בממצא זה וממילא אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא כי התביעה לא התיישנה.

סוף דבר

39. מן הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לדחות את שלושת הערעורים ולהותיר על כנה את התוצאה שאליה הגיע בית המשפט קמא. עוד אציע לחייב את התובעים (המערערים בע"א 3024/10) לשלם לגבריאל (המשיב 1 בע"א 3024/10) שכר טרחת עורך דין בערעור בסך של 10,000 ש"ח, ולחייב את צבי (המערער בע"א 3412/10) ואת אסתר (המערערת בע"א 3103/10), כל אחד לחוד, לשלם לתובעים (המשיבים בע"א 3103/10 והמשיבים 5-1 בע"א 3412/10) שכר טרחת עורך-דין בערעור בסך של 50,000 ש"ח.

ש ו פ ט ת

השופט ח' מלצר:

אני מצטרף בהסכמה לפסק דינה המקיף של חברתי, השופטת א' חיות.

ש ו פ ט

השופט ע' פוגלמן:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.

ניתן היום, ‏כ"ב בניסן התשע"ג (‏2.4.2013).